תהליך חזרתה (תחייתה?) של השפה העברית לשפה מדוברת ולאומית

השפה העברית מעולם לא "מתה". אומנם, מאז המאה השנייה לספירה לערך לא שימשה השפה העברית כשפת אם או "שפת הדיבור הרווח" אולם השפה העברית המשיכה לשמש במשך כל הדורות הן בשפת הקודש (תפילה, קריאה בתורה, לימודי דת וכד'), הן במסגרת השו"ת שהתפתח לאורך השנים ובעיקר כ"לינגואה פרנקה" בין יהודים ממדינות שונות.

אומנם לתהליך "תחיית השפה העברית" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אין אח ורע בהיסטוריה הידועה שבה שפה חזרה להיות שפת אם ושפה מדוברת כללית, לאחר שחדלה להיות כזו, לא בהיקף התופעה ולא בזמן הקצר בה נקלטה.

עם זאת חשוב לציין כי התהליך למעבר לאומי לשימוש בשפה העברית לא החל במאה ה-19 ולא החל באליעזר בן יהודה.

 

אליעזר בן יהודה והקמת ועד הלשון העברית:

לאליעזר בן יהודה הוצמד התואר "מחייה השפה העברית" ואולם, ולמרות חשיבותו ופועלו הנרחבים בתחום זה, נראה כי תואר זה מוגזם מעט.

בתחום פעילותו בשפה העברית צריך להכיר 4 עוגני זמן בחייו של אליעזר בן יהודה:

  • אפריל 1879 – פרסום מאמרו של אליעזר בן יהודה (עליו חתם לראשונה בשם העט "בן יהודה") "שאלה נכבדה" (או "שאלה לוהטה") בו טען שתקומת עם ישראל תלויה הן בחזרתו לארץ ישראל והן בהחזרת השפה העברית כשפה משותפת ושגורה (שאין לאום ללא שפה וארץ).
  • 31 ביולי 1882 – לידת בנו של אליעזר בן יהודה, בן-ציון (שלימים שינה את שמו לאיתמר בן אב"י) וגידולו בעברית כשפת אם.
  • 1884 – ייסוד העיתונים "הצבי" ו"מבשרת ציון" על-ידי אליעזר בן יהודה.
  • 1889-1890 – ייסוד חברת "שפה ברורה" ועל ידה את "ועד הספרות" (שלימים ועד הלשון העברית ראה בו את ראשיתו).

למעשה בתקופה קצרה ורבת מעש של כ-11 שנה עבר אליעזר בן יהודה מהרעיון, לתחילת יישומו, ביצוע בפועל (חינוך בנו על ברכי העברית) ועד המאמץ הלאומי.

מבלי להמעיט כהוא זה על חשיבות המהלכים שהוביל בן-יהודה (עם אחרים) הרי שאליעזר בן יהודה היה המשך לתהליך שהתחיל כ-120 שנים לפני כן בתנועת ההשכלה היהודית באירופה.

שניים מעוגני זמן אלו היו המשך של תהליכים קודמים עליהם נשען אליעזר בן יהודה ואותם פיתוח (אבולוציה) ושניים בהחלט היו מהפכניים (רבולוציה).

אומנם מאמרו של אליעזר בן יהודה "שאלה נכבדה" מוגדר כאבן דרך בתחיית השפה העברית הרי שלא היה כזה עם יציאתו והיה המשך, כפי שיפורט להלן) של תהליכים שקדמו לזמנו של בן יהודה בלמעלה מ-100 שנים.

גם ייסוד העיתונים "הצבי" ו"מבשרת ציון" היה, למעשה, המשך של ייסוד כתבי עת ועיתונים עבריים כחלק מתהליך תנועת ההשכלה.

עם זאת אין ספק שחינוך בנו וניהול ביתו על ברכי העברית בלבד היה צעד ראשוני ומהפכני (רבולוציה) של ממש ופריצת הדרך לרבים שהגיעו אחריו.

כך גם ייסוד "שפה ברורה" ומתוכה את "ועד הספרות" (שנועד לאיסוף מילים עבריות ופרסומן) אולם צריך לזכור כי אלו הפסיקו את פעילותם לאחר כשנה.

היתה זו אגודת המורים בארץ ישראל אשר קידמה, בתחילת המאה ה-20, את הלימוד עברית כשפת הוראה ודיבור בבתי הספר אשר דחפה להקמת ועד הלשון העברית בשנת 1904 על מנת להסדיר תרגום מילים וקביעת מדיניות דקדוק. בשנות מלחמת העולם הראשונה לא פעל ועד הלשון העברית והוא חידש את פעילותו רק בשנת 1920. אליעזר בן יהודה שימש כנשיאו עד לפטירתו בשנת 1922.

 

הרקע להחזרת השימוש בשפה העברית כשפת דיבור ו"חול" על ידי אנשי ההשכלה היהודים החל מהמחצית השניה של המאה ה-18:

אנשי תנועת ההשכלה היהודית ביקשו להתנתק מהתרבות הרבנית וראו ביידיש משום חלק מה"גטו" היהודי המסתגר. גם בארמית ובלשון חז"ל ראו אנשי תנועת ההשכלה חלק מהפן הדתי המסתגר של הקהילה היהודית ובחרו בעברית המקראית כמודל בו בחרו להתשמש.

אומנם חידושי לשון כמעט ולא היו אולם השימוש במילים וביטויים מקראיים (גם שלא בהקשרם או תרגומ המקורי) ומליצות רבות הפכו לסימן ההיכר של מגמה זו.

בתקופה זו יוסדו כמה כתבי עת בעברית שמטרתם היתה יצירה ספרותית (וחילונית) בעברית.

ראשון, ככל הנראה, היה כתב העת "קהלת מוסר" של משה מנדלסון  ב-1755 אשר יצא בשני גילונות, ככל הנראה, בלבד של כ-8 עמודים כל אחד.

כתב עת זה השפיעה רבות על המשיכלים היהודיים, ובשנת 1782 הוקמה בקניגסברג "חברת דורשי לשון עבר" אשר ביקשה להפיץ את ההשכלה בעולם היהודי בעברית. ב-1783 הוציאה חברת דורשי לשון עבר חוברת בשם "נחל הבשור" אשר הודיעה על ייסוד כתב העת העתידי והחלה להחתים מנויים בקרב המשכילים היהודים באירופה ואכן בתוך שנה חתמו כ-200 מנויים על כתב העת העתידי.

ב-1784 החל לצאת כתב העת "המאסף" בעריכת יצחק אייכל וב-3 השנים הראשונות יצא אחת לחודש.

"המאסף" היה בהחלט פורץ דרך בדרכו ותוכנו וכלל שילוב של ביוגרפיות של חכמי ישראל, ביקורת על ספרי הלכה חדשים וביאורים למקרא מחד ומאידך שירים (חילוניים) בעברית, תרגומים של יצירות גרמניות ומאמרים אודות האקטואליה התקופתית.

1786 הוצאת "המאסף" נפסקה לכשנתיים (בשל בעיות לוגיסטיקה ותקציב) ואייכל עבר לברלין שהיתה מרכז ההשכלה היהודית באותה התקופה. "חברת דורשי לשון עבר" התמזדגה עם "חברת שוחרי הטוב והתושיה" המקומית והוצאת "המאסף" חודשה לכשנתיים תחת בית הדפוס שהיה משוהה עם תנועת ההשכלה היהודית "חינוך נערים".

בשנים 1788-1790 מונות יאל ברי"ל ואהרן האלה-וולפסון כעורכי "המאסף" והפרסומים בכתב העת החלו לבטא דעות ביקורתיות יותר כלפי העולם הרבני. בתקופה זו הוכפל היקפף הפרסומים בכתב העת שהחל להחזיק גליונות שנתיים של כ-400 עמודים ויותר.

ב-1790 החלו קשיים בהוצאת כתב העת וב-1791 פסקה הוצאתו לכ-3 שנים. ב-1794-1797 חזר "המאסף" לצאת לאור ואולם החל לנקוט בעמדה קיצונית ופרובוקטיבית כלפי היהדות הרבנים. גישתו הקיצונית של "המאסף" בשני םאלו הרחיקה ממנו את השמרנים שבין המשכילים היהודיים וחלקם אף הפסיק לפרסם את יצירותיהם בו. משבר זה הביא לסגירת כתב העת בשנת 1797.

ב-1809 ניסה שלום הכהן (בעידוד של אייכל כמה שנים לפני כן) להחיות את כתב העת וזה אכן יצא כ-3 שנים, עד לשנת 1811 עת נדם שוב.

בשנת 1829 יצא גיליון בודד של "המאסף" ולאחר מכן נדם לחלוטין.

למרות זאת אנשי תנועת ההשכלה היהודית ראו את החשיבות שבכתב העת ומעת לעת היו מודפסים בשנית גליונות או מאמרים מהעבר.

חשיבותו של "המאסף" (למרות אי רציפותו והשינויים הרבים בתוכנו ואופיו) היתה רבה מאוד עד כדי שדור המשכילים היהודים הראשון אף כונה "דור המאספים".

אומנם במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הושמעה ביקורת רבה על המאסף ורמתו הספרותית ואולם ניתן לייחס ביקורת זו לביקורת והתפיסה כלפי המשכילים היהודים בברלין וכיום מקומו המכובד של "המאסף" מוכר ומוערך כפורץ הדרך בתחומו ואף ככתב העת העברי הראשון.

עד לתחילת פעילותו של אליעזר בן יהודה יצאו כתבי עת נוספים בעברית ובכללם: ביכורי העתים (1820-1831); כרם חמד (1833-1857); המגיד (1856-1903); המליץ (1860-1904); החלוץ (1852-1889); הצפירה (1862-1906); השחר (1868-1885); זמרת הארץ (1872, 1877); האסיף (1884-1889); היום (1886-1888); השילוח (1896-1920).

אין ספר שאליעזר בן יהודה הכיר את רוב כתבי העת האלו (אם לא את כולם) והושפע מהם.

 

השפה העברית בספרות הכללית:

במקביל לכתבי העת החלה לפרוח גם ספרות יפה (רומנים) בעברית – הן כספרות מקור והן כתרגום ספרות זרה.

הרומן הראשון בעברית, "אהבת ציון", פורסם על ידי אברהם מאפו בשנת 1853 והתאפיין בשפה מקראית-משכילית מליצית.

כנראה שאחד מהסופרים העבריים החשובים בתקופה שלפני אליעזר בן יהודה הינו מנדלי מוכר ספרים אשר כתב בתחילה לפי כללי העברית המקראית המשכילית. לאחר תקופת מה עבר לכתוב ביידיש ועשה בה תהפוכות של ממש. בשנת 1886 חזר לכתוב בעברית תוך שינוי כללי הכתיבה הספרותית המקובלת עד לאותה עת, הכנסת השימוש בלשון חז"ל ובלשון הרבנית, תוך שהוא מפתח סגנון כתיבה קולח ומגוון בעברית ומחבר סגנונות תחביריים, דקדוקיים ולשוניים רבים.

סגנונו החדש של מנדלי מוכר ספרים אומץ על ידי הסופרים העבריים בני תקופתו והורחב לתחומי כתיבה נוספים (לדוגמה: מאמרו "לא זה הדרך" של אחד ו"אל הציפור" של ביאליק – שניהם ב-1889).

משם ואילך התפתחה הספרות העברית המקורית.

ראוי להזכיר גם את ספר האוטופיה/ מדע-בדיוני הראשון בשפה העברית, ''מסע לארץ ישראל בשנת ת''ת לאלף השישי'', שפורסם על ידי הסופר והעסקן אלחנן לוינסקי בשנת 1892.

המתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל שבה הקימו אנשי תנועת ''חובבי ציון'' (אנשי תנועתו של לוינסקי) חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג הציוני אחד העם. לוינסקי מתאר חברה יהודית זו כחיה חיי שלום, אם כי חייה מתנהלים מאחורי מבצרים והיא מקיימת צבא שכן ''אין לדעת מה ילד יום''. מאידך, אחד ממקורות הפרנסה שלה הוא יצור כלי נשק ומכירתו לאומות לוחמות שונות.

באותה התקופה גם החלו לתרגם ספרות זרה לעברית. כך ולמשל תורגמו:

  • "איתיאל הכושי מוינעציא" - תרגומו של יצחק אדוארד סלקינסון ל"אותלו" משנת 1874;
  • "במצולות ים" - תרגומו של ישראל זאב שפרלינג ל" עשרים אלף מיל מתחת למים" של ז'ול וורן משנת 1876;
  • "רם ויעל" - תרגומו של יצחק אדוארד סלקינסון ל"רומאו ויוליה" משנת 1878;
  • "בבטן האדמה“ – תרגומו של ישראל זאב שפרלינג ל"מסע אל בטן האדמה" של ז'ול וורן משנת 1878;

ואם מישהו טורח על התרגום כנראה שיש קהל קוראים, לספרות יפה ובעברית, עוד לפני "החייאת" השפה.

בהקשר זה מעניין לציין כי בספטמבר 1887 מתחיל לפרסם אליעזר בן יהודה בעיתונו "הצבי" את תרגומו ל"מסביב לעולם ב-80 יום" של ז'ון ורן כסיפור בהמשכים.

מילונים:

עניין אחרון שיש להזכיר הוא שגם מילונים, וניסיונות להבין את השפה, לרבות הטכנית, של התקופה לא חסרו לפני ימי אליעזר בן-יהודה ובמקביל לו.

דוגמא אחת הינה "המאסף או ערך מלין המלאכותיות עם הערות" שיצא לאור בשנת 1880 על ידי אלמנתו של יוסף אריה טרעצעק בווארשא אשר ריכז, תירגום וביאר מונחים טכניים ומקצועיים לעברית.

לקסיקון אחר היה הלקסיקון " ספר המילים ; זרים מלאכותיים , לכל ענפי המדעים וחרושת המעשה" שהוציא דב בער נתנזון גם כן בורשה בשנת 1880.

והלקסיקון "אוצר מילין זרות" מאת דוד פרידמן שיצא בברדיצ'ב בשנת 1890.

הצורך במילונים ולקסיקונים בתקופת ההשכלה, על מנת "להבין בעברית" מונחים שגורים בלועזית, היה קיים עוד בטרם פרוייקט המילון של אליעזר בן יהודה ובן יהודה בהחלט העצימו (בעיקר באמצעות "ועד הספרות" ולימים "ועד השפה העברית" אשר עמלו על המצאת מילים חדשות).

 

לסיכום:

אי אפשר לקחת מאליעזר בן-יהודה את תרומתו האדירה להפיכת העברית לשפה המדובר כיום בפי כל ילדי ישראל. אליעזר בן יהודה היה דמות מפתח כנקודת זמן מכרעת בשילוב שבין ההשכלה, לציונות לתיאורתית והציונות המעשית.

עם זאת יש להבין שאליעזר בן יהודה, וכמוהו גם ראשי הציונות, המדינית, האומנותית והספרותית, האחרים לא באו "יש מאין" אלא היו שיאו שתעוצתו של תהליך שהחל במחצית השניה של המאה ה-18 עם תקופת ההשכלה וההבנה ש"עם" צריך שפה אחת, מדוברת, מודרנית ופעילה, לא רק לצרכי הדת אלא גם לצרכי היום-יום, העשייה והספרות.

השאר תגובה