1883 מסע בארץ הקדם – אפרים דיינארד

בשנת 1883 פרסם אפרים דיינרד את ספרו ' מסע בארץ הקדם ומורה דרך לכל הנוסעים לארץ הקדושה ומצרים '.

למעשה מדובר בשילוב בין יומן מסע, מדריך טיולים ותיאור של מצב הארץ באותה התקופה תוך שדיינרד מתייחס לתמורות בארץ (בעיקר ביחס ליישוב היהודי) ולאישים הבולטים של אותה התקופה.

הטקסט המלא של הדו"ח:

מצורף הטקסט המלא לפי עמודים.

תשומת לבכם כי בהמרת החוברת לטקסט עדיין יכול ונפלו טעויות וככל שתמצאו כאלו נשמח אם תיידעו אותנו ונתקן.

כותר

מסע בארץ הקדם

ומורה דרך

לכל הנוסעים לארץ הקדושה ומצרים

מאת  הנוסע

אפרים דיינארד

ונלווה אליו

תבנית הפיראטידען והספינקס.

Reisebeschreibung im Orient vom Reisenden

  1. DEUNARD

פרעסבורג תרמ״ג.

נדפס נדפוש של דוד  לאווי ואברהם דוד אלקלאי

פתיח

לבני ציון היקרים!

(א) על אדמת ישראל כי עלה שמיר ושית דלפה נפשי מתונה: (ב) בניה עזבוה עשיריה שכחוה ומשכיליה יחרפוה ונותרה כסכה בכרם: (ג) קרוב יום ונחלת אבותינו כלה תהפך לזרים1) אם לא נתעורר להחזיק בה כרגע: (ד)מאשכנז נפתחה  הרעה ותפרה ותפרוש כנפיה השחרות עד  רוסיא הגיעה ותכם כל־משכנות יעקב בצלמות: (ה) בכל־מקום אשר דרכה כף רנלה היתה יהודה למשסה וישראל לבוזזים: (ו)לפניה הלך רצח לאחריה השאירה מדבר שממה: (ז) זאת היא האנטיסימיטיזום המפלצת הארורה נוראה מהררי טרף  מדם חללינו לא תרוה: (ח) עד־אנה  תרמסנו רגל חיתו יער אוכלי אדם מבשרנו לא ישבעו: (ט)  גם־צפור מצאה בית וישראל כערבי נדד בלאמים: (י) הבו נטילי  הכסף קומו צאו לעזרת ה׳ בגבורי ישראל: (יא) חזקו ידי אוהבי שערי ציון לבנות חרבות יהודה ולהקים סכת דוד הנפלת: (יב) חדלו לכם מרדוף קדים ופזר כסף כאפר לתענגות  בני אדם אשר יועילו להותנו: (יג)  הבעד חובקי אשפתות תוקעי שופר  ונותני לחרם יעקב נגד קיר היכל ה׳ ההרוס התנחלה  הארץ לאבותינו: (יד)  קומו ונעלה הר בת־ציון לעבוד אדמת הקדש לבנות גדריה ולהרים קרנה בכבוד: (טו)צוררינו יראו  ותכסם  בושה לישראל ועשה חיל:

1) ייטיב הקורא לראות באמצע הספר * פכ"פ.

הקדשה

מגש בכבוד ואהבה!

לידידי המשכיל הגביר  הנכבד אוהב עמו בכל לב ונפש  כהר"ר ישראל בלום הי״ו יליד ווילנא,  תושב קערטש.

ידיד יקר! אתה ענית בדרך כחך לתור את ארץ אבותינו  ואדמת חם בחברתי. באשר הלכתי הלכת  גם  אתה, ורק אהבת עמך הבוערת בלבך עשתה זאת לעזוב את ביתך המלא כל טוב ולהלות אתי, אשר על  כן אחשוב לי לחוב קדוש להזכיר את שמך הנכבד בראש ספרי, למען ישאר לך שם ושאר על פני תבל כימי עמוד ספרי על הארץ. ואתה קחה נא את מנחתי הדלה מידי, מנחת אוהבך מכבדך ומוקירך כערכך הרם

הנוסע אפרים דיינארד

המחבר.

אדעססא, בירה טבת ה׳ תרמ"ב.

עמוד 5

ראשית מסעי.

עוד בימי ילדותי החלה רוח תשוקה עזה לפעמני, לנסוע לראות את כל הארץ, אף כי בלי כל מטרה ידועה לנגד עיני; אולם באשר גדלתי והייתי לאיש, והחצי מתאות ילדותי כבר נמלא, אחרי אשר תרתי שני חלקי תבל; הוחלתי בכליון עינים אל המקרה אשר יביא לי סבה נכונה לתור את הארץ הקדושה ומצרים, ערש אבותינו, למיום היה ישראל לגוי עד אבור נירו. ואף כי בימי נעורי כבר הייתי פעם אחת בארץ הקדושה והתמהמתי שמה ימים אחרים, אפס אז היה מסעי בלי כל מטרה מדעית, וגם העת הקצרה לא הספיקה לי להתבונן על כל אשר ראו עיני, כי על כ; בערה בי התשוקה עוד יותר לראותה עור הפעם כעת, למען אתבונן עליה ועל קדמוניותיה בעינים פקוחות; ותהלה לאל תקוותי נמלאה בקיץ שנת תר״מ, וזה הדבר:

אחד מגדולי ישראל בארצנו, שר ואלוף ביהודה ה׳ ק׳ אוהבי ומיודעי מאז, שם עינו עלי ללכת ירושלימה, להתבונן על כל השערוריות הנעשות בה, אשר כל כתבי העתים לישראל מלאים מהן, ולראות אם כצעקתה הבאה על אחינו, השוכנים בהר ציון, עשו. וראש מטרתו היה לרעת מחסור העם שמה, למען ירע במה להיטיב מצבו החומרי והמוסרי, ולתכלית הזאת ניב נדיב הלב הזה פך גדול לכונן באה״ק איזה דבר טוב ומועיל על הוצאותיו, ואחרי אשר אוריעהו מכל אשר ראו עיני, יעלה גם הוא ירושלימה. הנה כי כ! היתה מטרת מסעי רק לראות את הארץ הקרושה, אפם מסכות שונות אלצוני לאחוז דרכי מצרימה ראשונה, כאשר יראה הקורא במשך דברי.

מקץ חרש אב שנת תר״ם שבתי לביתי מפעטערסבורג, אשר שמה ראיתי את פני אוהבי הנדיב הנזכר, ואתמהמח בביתי ימים אחדים, להכין את כל הדברים הנחוצים לי למסע בארץ הקדם. ביום השבת בבקר כ״א אלול קבלתי טעלעגראממא מאוהבי הגביר המשכיל ה׳ ישראל בלום מקערטש (יליד ווילנא), כי גם הוא נכו; לנסוע עמדי ומחכה לבואי. ביום ב׳ כ״ג אלול לפנות ערב ישבתי על אניות הקיטור בבערריאנסק לנסוע קערטשה. האניה עמדה על החוף נכונה ללכת לדרכה, ופתאום התחולל רוח סער איום, וגשם מבול מים התפרץ ברעם ורעש, ויהי קולות וברקים נוראים, והים הולך וסוער לחרדת לב, עד כי לא נועז רב החובל לעזוב את החוף כל הלילה. גם לביתי לא יכלתי לשוב מפני מבול הגשם, ונאלצתי להשאר על האניה למורת רוחי. הדבר הזה היה לי כמבשר רעה על דרכי; ולו מאמי; לכל דבר הייתי, כי עתה היה לי מקום להאמין כי רע היה בעיני ההשגחה העליונה דבר לכתי לארץ אבותינו, כאשר יאמינו רבים כי רק צדיקי הדור יחידי סגלה

עמוד 6

זוכים לבוא בשלום אל הארץ הקדושה; ואלה אשר לא בין הצדיקים חלקם, ימותו בדרך טרם תדרוך עוד כף רגלם על אדמת הקרש. ואמנם בשנים עברו, בעוד אשר בנתיבות הים היו צלמות ולא םררים, והנוסע נאלץ לשאת תלאות נוראות דרך ארצות הפראים, לא יפלא איפוא אם רבים מהנוסעים מתו בדרך, ובא האות על זאת, כי אף אם אינני מחסידי וויזניצא, ולא נין ולא נכד להמשוגע מברעסלוי, בכל זאת לא מתי בדרך, כאשר תחזינה עיניכם כיום הזה.

יום ג׳ בבקר בעלות השחר, עזבה אניתנו את החוף, אף בי לא חרל עוד הסער. האניה התנודדה כשכור, והנוסעים כלם שכבו למעצבה, זה צועק מכאב לב כי נקפאו עצמותיו מקרח, וזה סמר בשרו מפחד. אלה יתבוללו בקיאם לגועל נפש, ואלה נופלים מהמטות העליונות ארצה כפגרים מתים; ורק אני ועוד שני אנשים צעירים לימים, עמדנו הכן על עמדנו והסער לא נגע בנו לרעה, ומה גם אנכי אשר כבר הסכנתי רבות במסעותי על הים, וביחור על ים האזאווי, אשר לא פעם ושתים נטיתי לשאת את שעשועיו בדומיה, אפס כאשר רד היום והסער הלך וחזק, עד כי השליך גלים נוראים על ספון האניה, אז נלאיתי נשוא, וגם גבורת שני האנשים, אשר ישבו אתי בחדר, לא עמדה להם. זאת היתר, הפעם הראשונה משלשים ושמונה נסיעות גדולות, אשר עשיתי על היפ, להחלות במחלת הים, וכן שבענו תלאות אי; קץ כל הלילה הנורא ההוא, עד אשר האיר השחר, ואז נח הים מזעפו. בעת ההיא עברנו על פני העיר העתיקה יעני-קאלע, אשר כבר בא זכרה בספרי "מםע בחצי האי קרים"1). והנה ענן כבד וטל עב כסו את כל פני האויר, ער אשר לא ראינו איש את אחיו ממרחק שלש אמות, ואף כי כבר היינו קרובים לקערטש, בכל זאת אבד רב החובל דרך הים, ולא ידע אנה יפנה, ויצו לירות מן האניה איזה פעמים בכלי תותח, ולשמחת לבבנו שמענו קול צלצל הפעמון מעל החוף כמענה על שאלת רב החובל, אכן תחת אשר היה לו לפנות ימינה, הוליך את האניה בדרך ישרה ממול המצודה העומדת על ראש שן סלע כבד ופתאום השמיעו העומדים על קרן האניה קול צעקה גדולה, כי קרבה האניה אל שן הסלע, ועוד מעט תתפוצץ לרסיסים. לקול הצעקה חשנו כלנו לראות את המות העומד ממולנו, והנה אהה, זועה! עוד רגע ועצמותינו לפי שאול תפזרנה. אך הורות לאל כי מהר רב החובל להעתיק את האניה לשוב אחור בעוד מועד, ובכן נצלנו מהסכנה האיומה אשר רהפה על ראשינו, אפם בזאת עוד לא מלאה סאת תלאותינו, כי בעור אשר רב החובל עושה הנה והנה, למצוא את הדרך הנכונה, עמדה האניה כמו נד על גבעת חול, ולא ירדה ממנה רק אחרי עמל רב, ובכן עבר גם הפהר הזה מעלינו בלי כל אסון, ונבוא לקערטש בשלום.

*) נדפס כווארשוי כקיץ תר״ט.

עמוד 7

שני ימים ישבתי בקערטש, בבית ירידי ה׳ בלום, לחכות על האניה הגדולה הבאה מקו-קז, לשאת אותנו לסעוואסטא.פאל, ובמשך הימים האלה הבי; רעי ה׳ בלום את כל הרבדים והחפצים הנחוצים למסענו: תעודות מסע להו״ל, מפות הארץ, קני רובה, קני מבט, מורדי חם האויר והפרי מסע שוגים וכאלה. וביום ו׳ בבקר בשעה התשיעית יצאנו אל חוף הים בלוית איזה מאוהבינו, אשר הלכו לברכנו בברכת הפרידה. האצה "קאצעבו" עזבה את הוף הים השהור, ותלך לדרכה מעדנות. חם האויר עמר על שש עשרה מעלות. מי הים נחו שקטו, ער כי לא ההר לנו דבר, ונהיה שמהים. האניה היתה מלאה כצא; אדם, ובי; היושבים על הספון נמצא איש צעיר לימים מאחינו הקרימצאקים, איש ידוע חולי, אשר שב מעבורת הצבא, וישכב למעצבה, בירכתי האניה; והנה נגש אליו גזיר יוני, איש רם הקומה כגלית הפלשתי, ויכהו אל החמש, יען לפי דבריו ישב על מקומו אשר הכי; לעצמו. הקרימצאקי החולה האמלל החל לבכות בדמעות שליש, ולא יכול למוש ממקומו, ופתאום התנשא רב החובל וידן אל האמלל כפרי•; היות, ויוסף עוד להכותו מכה רבה, ויצו לאסרהו בחבלים,). דמי רתח בקרבי כסיר נפוח, בראותי את הרוצח הזה מכה איש עברי חנם על לא רבד, רק יען כי חטא חטאה גדולה לחולד על ברכי העם הנושן בתבל, ב; מלכי קדם, צאצאי הנביאים והמשוררים הקדושים, ולא אהד בהם רועה חזירים כאבות הקאפיטא; הנכבד. ולא לבד אנחנו היהודים, כי אם גם כל אנשי האניה הנוצרים, התעוררו על הנבלה הזאת. ורעי ה׳ בלום ננש אליו וידרוש ממנו בחזקת היו־ לתת לנו את ספר הקובלנא אשר על האניה, למען נכתוב בו את כל אשר ראו עינינו, והעד עדים, כחוק המדינה. אפס רב החובל לא נתן לו את שאלתו, באמרו, כי ספר כזה לא נמצא באניתו, ואף כי ידענו ברור כי כחש לנו, אך לא יכולנו לרון עם מי שתקיף ממנו, אחרי אשר אדו; האניה הוא, אשר על כן נועצנו להתאונן עליו באזני השופט בבואנו לחוף פעאדאסיע. בשעה הרביעית אחרי הצהרים הנענו לפעאדאסיע, ואנחנו מהרנו להביא את משפט האמלל לפני פקיד הפאליציי, אשר עלה אל האניה וישב בחדר רב החובל לשתות יין אתו. וגם בלעדי אניד יבין כל איש, כי השופט הצדיק הזה לא אבה נם לשמוע תלונתנו ננד אוהבו, אשר יחדו קדשו על היי; זה לפני רגע. בראותי כי נם זה לא הועיל לנו, לקחתי את הקרימצאקי ועור שבעה יהודים ושני נוצרים משכתי אחרי ללכת אל ראש השופטים, אך הקרימצאקי היה נחפז לדרכו לבוא לביתו על יום השבת, לקאראסובאזאר, כי על כן בלכתנו ררך רחובות העיר, התחמק ממנו, ועקבותיו

') הנבל הזה נודע כבר בקרים וקו־קז למרצה ככלל וצורר היהודים בפרט,

עד אשר כבר עמד איזה פעמים לפני כסא משפט על זדונו ואכזריות לבו, אשר התאכזר אל הנוסעים, כאשר ראו עיני בשנת 1874 בבית משפט הזליל בסעוואסטאפאל.

עמוד 8

לא נודעו, ונאלצתי לשוב אל האניה, ולהמרצח הצליח עוד הפעם לצאת נקי. ומי יודע כמה מעשי רצח יעשה עוד, אם יאריך ימים להיות אלוף לראש האניה.

בשעה התשיעית בלילה עזבה אניתנו את חוף פעאדאסיע ללכת סע- וואסטאפאלה. הלילה היה ליל בהיר, כוכבי נשף היו זרועים על כל פני רקיע השמים הטהורים אשר יצטין מאד במראהו הנפלא, פה על החפים הדרומים בקרים. לימיננו יתנשאו רכסי הררי "יאלא" התומכים באמת עבי שחקים ברום חסנם. וכן עבר עלינו הלילה בשלות השקט, ער בואנו בשעה הששית בבקר ליארטא, או כאשר יבנוה הסופרים הרוסים "ניצא הרוסית", כי אמנם מעטים בתבל מקומות כאלה, אשר שוה הטבע עליהם הור והדר במרה נפרזה, כעל העיר הזאת. חפצגו לרדת אל העיף והנה הגי לנו כי תמול בא הקיסר יר״ה אל העיר, ופקידי הפאליציי ינגשו מאד את האורחים הבאים שמה, בי על כ; חדלנו מחפצנו, ובעוד שתי שעות עזבה האניה את החוף ונבוא לסעוואסטאפ>)ל ביום השבת כ״ח אלול, בשעה השניה אחרי חצות היום.

ביום א׳ בבקר, בשעה התשיעית, ישבנו באניה הגדולה "וולאדימיר"

ללכת קאנסטאנטינאפאלה. האניה הזאת הולכת רק פעם אחת בשי־וע, כי על כ; לא יכלנו לחכות עוד, ונסע לדרכנו, אף כי מחר היה ראש השנה, ולא נעים היה לנו לשבת באניה ביום ההוא. האויר היה חם ונעים מאד. מי הים שקטו ונסע בטח לרוחב הים השחור משך שלשים שעות. ביום ב׳ בשעה השניה, אחרי חצי היום, באנו אל קצה לשו; ים הבאספארי. ענג אין קץ תשבע עין הנוסע להביט במבט אחד על שני חלקי תבל אזיא ואייראפא, הרחוקים זה מזה כחצי וויערסט, ורק לשון ים מפרדת ביניהם. האניה עמדה משך איזה רגעים, טרם ירד אחד מפקידיה, להודיע לשומרי הגבול דבר בוא האניה, כחוק לכל האניות הבאות מארץ אחרת, ואחרי כן נסענו לאורך הבאספארום במשך שתי שעות. נעים המחזה מאד לראות את העיר הגדולה הזאת, קאנסטאנטינאפעל, בנויה בנוה על שני חפי הבאספארום משני עבריו על גבעות נשאות. תבנית הבנינים המפוארים המשונים מבייני איירופא, גני חמד מרהיבי עין עם המון אניות, אשר תרניהן יראו ממרחק כיער גדול, וראשי מגדלי בתי התפלה הרבים, אשר אין ספורות למו, כל אלה יחד, אם יראו לעיני הנוסע ברגע אחד, יתענג וישתומם באמת על המחזה. עוד לא קרבה אניתנו אל חוף הגאלאטא, והנה המו; סירות דוגה סבונו בדבורים מכל עבר ופנה, עד כי הביאו את האניה כבמצור. מספר האניות הקטנות האלה היה למצער שלש מאות, וברגע אחד, עוד טרם הורידו המלחים את סלם האניה, למען יוכלו הנוסעים לרדת, עלו בעלי האניות הקטנות על ידיהם ורגליהם אל אניתנו כעכברים, להוריד ממנה את הנוסעים אשר היו בה, לא יותר מחמש עשרה איש, ובכל אשר עמלנו לחכות עד

עמוד 9

אשר תעבור המהומה והמבוכה והמון הקולות מהתוגרמים, לא הצליח חפצנו, אחרי אשר התנפלו עלינו כזאבי ערכות, ויחטפו את חפצינו בחזקת היד, להוליכנו אל החוף ואותנו משכו אחריהם; ואמנם לא יפלא כי בן איירופא אשר לא ראה מהומה כזאת מעולם, ישתומם ויכהל ולא ירע מה לעשות, עד כי לא ייקר בעיניו כל מחיר רק למען יצא לחפשי מירי האדונים הקשים האלה, ואחרי אשר הודיעו לנו את המחיר אשר עלינו לשלם, ירדנו אל האניה הקטנה, ובעוד רגעים אחדים היינו בעיר ונפלאתי מאד כי לא בא כל איש לבקר את אמתחות הנוסעים, אם לא הביאו אתם סחורות ארץ אחרת. אפם אחרי כן נודע לי, בי לא יען כי חפשית גמורה כזאת שולטת בארץ, קרתה לנו כזאת, כי אם יען היום הראשון לחג "קורבאן באייראם" היה היום ההוא, אשר כלם היו טרודים בשמחת החג הגדול הזה. אני נשארתי על החוף לשמור את החפצים ובן לויתי הלך אל העיר, לתור לנו מלון אשר ייטב בעינינו, ובעוד רגעים אחדים שב אלי ושני תוגרמים נושאי סבל לקחו את מלתחותינו, ונלך אל המלון "ברעסלוי" ברחוב 157 .Moumhane Nr בעצם חלק העיר גאלאטא אשר אדון בית המלון הוא אשכנזי יליד זאכסען, ונמצא שמה הדר נקי וגדול על המכפלה הרביעית, ובעלת הבית הביאה לגו קאפפע ולחם נקי ונסעוד את לבנו. פתחנו את חלו; חררנו, וברגע ההוא נשמע המון קולות רעם כלי תותח מכל עבר ופנה, עד כי התנודדו קירות הבית; ולו לא ידענו כי ברגע זה עזבו הנוסעים הנושאים יריעה יקרה למעקקא את בית התפלה הגדול, כי עתה נקל היה להאמין כי אויב נורא התנפל על העיר ללכדה ברעם ורעש. כשעה תמימה ארכה זמרת התותחים, עד כי צללו אזנינו ולא יכלנו לדבר איש אל רעהו דבר, עד תם הרעש, ואחרי כן הלכנו לרחובות העיר, וברגע הראשון נקל היה להכיר כי באזיא אנחנו — אף כי חלק העיר גאלאטא עומד על החוף האיירופי. — פה גמלים וחמודים נושאי משא, הולכים אחד אחר אחד לאורך הרחוב הצר ודוחפים את האנשים ההולכים בצדי הרחוב, ולפעמים לא רחוקות יהיו מרמם לרגל החמור והגמל, אף כי תוגרמי אחד הולך מאחריהם וצועק בקולות משונים, להזהיר את ההולכים רגלי; ושם כלבים לרבבות יתגוללו על רצפת הרחוב כפגרים מתים, ואין איש אשר ירגיזם ממנוחתם כחק למוסלמאנים. ואם איש זר, אשר לא ידע לד,זהר, יעיז לנגוע בהם, להגות אותם מן המפלה, מרה תהיה אחריתו, יען כל רואה מהמאמינים יחשוב לו לצדקה להכותו מכה רבה, כאשר ראו עיני. פה ושם יושבים שלומי אמוני איסלאם ורגליהם תחת ירכם, אצל בתי הקאפפא, אשר אץ מספר למו, ומקטרת ארוכה (ארגעלע) בפיהם כל היום ומדברים בנחת, או יושבים בדומיה ועיניהם נשואות אל השמים. באחת אדבר, כי בן איירופא יוכל לתאר לו ציור נאמן מכל סדרי אזיא עם כל המון צבעיה השונים והמשונים, אם יראה רק את העיר הזאת.

אני ורעי הלכנו לראות את העיר וכל סגלות מחמדיה, אשר תמלאינה

עמוד 10

רגשי כבוד ועגג נפש בלב המוסלמאני, בזכור אות', אשר כזאת ראינו גם אנחנו כאשר קרבנו אל העיר. התוגרמים אשר היו אתנו באייה, לא גרעו עיניהם מעיר מקדשם אף רגע, ועליצות נפשם התרוצצה ממבטי עיניהם עד כי היו נכונים לצאת גם במחול משחקים מרב עונג; אכן יען כי העיר הזאת לא מוזרה ודתה לי מימים עברו, על כן לא ראיתי בה כל חרש כמעט. גם היום ראיתי פה היכל נחמד ואצלו גל אבנים, שרידי חרבות קדומות, ושם כעצם רהוב העיר יער עצי קפריסין עתיקי יומין, נטועים על פגי חצר המות להמאמינים, או גלי אבנים ומצבות קבר מתגוללות בהמי! בי; הבתים אשר ה; הנה לאות נאמן כי נעים להמהטדי להשתעשע תמיד על קברי בני משפחתו. והחדשה האחת אשר ראיתי, היא מסלת הברזל הנמשכת בכח סוסים לאורך הוף הגאלאטא. וכן גדול היה תמהוני בראותי את החדשה, כי רבים מאחינו ישבו בחנויותיהם למכור את סחורתם בימי ראש השנה כבימי חיל, אשר כזאת אמנם לא קויתי לראות מהיהודי האזיאטי הקנאי. אפס במשך דברי יראה הקורא, כי לצדיקים גמורים נחשבו אלה בעיני, לעמת אחינו היושבים בערי הגוף בתוגרמה, גריכענלאנד ומצרים, אשר שטה שובבו באמת משובה נצחת, עד כי לא יעברו ימים רבים וישכחו גם את לאום מחצבתם.

אחרי אשר העיר הזאת לא היתה מטרת מסעי כעת, על כן לא הפצתי להתמהמה בה זמן רב, ובכן ראינו להכין לנו את כל הדרוש אל המסע ליפו. שאלנו בכל בתי האגענטען מתי נמצא אניה, והנה הגד לנו כי אניות תוגרמה לא תלכנה כלל לחפי הים התיכון, רק עד סמירנא (אזמיר), אשר על גן על הנוסע לבקש לו רק אניה רוסית, צרפתית או עסטרייכית. כל אנית ממלכה אחת הולכת פעם בשבוע ישר לאלכסנדריא של מצרים, ובשבוע השני ליפו. מחיר המסע לאלכסנדריא בזול הוא נגד המחיר ליפו, יען האגיה ההולכת לאלכסנדריא לא תעמוד רק בשתי ערים בדרך כי על כ; לא תבוא האניה הרוסית שמה במשך ארבעה ימים, והעסטרייבית בששה ימים, בעוד אשר האניה ההולכת ליפו תעמוד בערים רבות בדרך ותתמהמה במהלכה מתשעה עד אחד עשר יום, וזאת היא הסבה אשר יפעו רבים לאלכסנדריא ראשונה ומשם ישובו ליפו במשך שנים או שלשה ימים, ולאשרנו מצאנו טהרה את האניה הרוסית "קאנסטאנטין" הולכת מצרימה; ואחרי אשר הצטידנו ושלמנו את מהירה, באנו אל האניה ונמצא שמה רק שנים עשר איש, מלבד בן אחי מלך מצרים עם משרתיו, אשר נסעו עמנו גם המה בחדר מיוחד. בבואנו אל האניה, הכיר רב החובל את רעי ה׳ בלום אוהבו מאז, ויהי שמח כי אנה לו המקרה מקום להראות לו אהבתו וייטב גם לי בגללו. אף בי גם בלעדי זה טובה הנסיעה על אניה רוסית מעל אניות אהרות, אהרי אשר בה סדרים טובים ומתוקנים מאין כמוהם. אניתנו עזבה את החוף, ותעף כעל כנפי נשרים י״ד פרסאות בריטאגיא בכל שעה (מהירת מסלת הברזל בארצנו), ונעבור על פני בית התפלה ם״ט סאפיע המהלל בתבל. מרחוק

עמוד 11

ראינו את העיר סקוטארי, ובשעה התשיעית בלילה באנו לתוך ים השיש, וכאשר האיר השחר, עברנו על פני העיר גאליפאלי, ובשעה השביעית בבקר עמדה אניתנו על חוף העיר דארדאנעלען. מהרתי לצאת ולהביט על המקום הנכבד הזה, אשר כל מלכי תבל היו נכונים לתת את כל סגלות אוצרותיהם במחיר כברת הארץ הזאת, ואמנם בלעדי מצבה בהליכות המדינה, אי; בה כל דבר הראוי לשום לב עליו. העיר קטנה מאד, וגם הוף טוב למצב אניות אי; בה, אשר על כ; לא תוכלנה אניות הקיטור להתיצב קרוב על החוף. יושבי העיר התוגרמים הביאו אלינו לחם ופרי עץ בסירות דונה, ואניה אחת קטנה הביאה למכור כלי חרש יפים ומשונים, אשר לא ראינו במוהם באיירופא, ורבים מהנוסעים קנו מהם את סחורתם. שש שעות עמדה אניתנו על עננה, ובחצי היום הלכנו לדרכנו. איזה שעות ארך לנו המסע לאורך לשון הים הדארראנעלי, ובכל העת ההיא לא גרעתי עיני משני חפי לשון הים היפים מאד, ומהמון מגדלי מבצר המפזרים הנה והנה במספר רב. לעת ערב נפתח לפנינו ים האיים עם כל חמודותיו; הלילה היה ליל בהיר ואפל, ולא יכלתי לראות רק את ראשי ההרים המתנשאים על האיים הקרובים אלינו. מורד האויר הראה לנו כי האקלים יחם מעט מעט ער כי בלילה עלה הכסף החי עד שש עשרה מעלות. האניה הלכה מהרה וכל רוח לא הפריע מהלכה, עד כי ממחרת היום בבקר שעה ששית באנו אל האי היוני.

ס י ר א.

העיר סירא, הנקראת על שם האי, בנויה בנוה על ראש שני הרים גבנונים. יושביה כלם כמעט יונים. בתיה נבנו מאבני גזית, משתים ער שלש מכפלות. באמצע העיר גן קטן ויפה, אשר רצפתו מרוצפה באבני שיש גדולות ומרבעית, מספר יושביה כעשרת אלפים איש, לפי הנראה כבר מצאה ההשכלה ק; לה במקום הזה, אשר מעט מעט תגרש חשכת תוגרמה שכנתה הקי־ובה. שאלתי את פי איזה אנשים אם נמצאים יהודים בעיר, ולא יכלתי להציל מפיהם דבר ברור, עד כי אחדים מהם הביטו עלי בתמהון כאלו לא הבינו את שאלתי, ולתכלית הזאת הלכתי אל ציר ממשלת אשכנז לשאול את פיו, אחרי אשר לא היה לי כל   מכיר ומודע בעיר הזאת. אפס לדאבון לבי לא מצאתי כל נפש חיה בביתו כי נסע מזה, ובכן שבתי אל האניה במפח נפש.

העיר הזאת נודעת למדי לרגלי הטאבאק הטוב והזול מאד, אשר אי; בכל הארץ משלו; ובמשך שש השעות, אשר עמדה אניתנו אצל החוף, הביאו לנו היונים טאבאק לרוב מאד, וכל הנוסעים קנו רב יתר מכפי צרכיהם, כבחצי היום עזבה אניתנו את החוף, ונאחז דרכנו הלאה. רב החובל הגיד לנו כי רק עד יום המחרת נראה עוד את האיים הרבים, הזרועים על כל פני הים, ואחרי כן נאחז דרכנו בלב הים התיכון, עד בואנו אלכסנדריאה. רוב האיים ההם הנם ערומים מכל שיח ועשב השדה, גם כל עץ יער ועץ

עמוד 12

עושה פרי לא נראה עליהם, כי על כ; רכים מהם אשר לא נמצאה עליהם כל נפש חיה. כמעט על פני כלם ישתרע! רלסי הרי סלע גבוהים, ובכל זאת נעים המחזה מאד, עד כי כל הנוסעים לא גרעו עיניהם מהם כמעט רגע בכל העת אשר הלכנו קרובים אליהם, עד כי הים נראה לגו כלשוךים צרה בלכתנו בין האיים. כן ספר לנו פקיד האניה, כי ברוב עתותי השנה, ירעשו גלי הים ברעם ורעש, עד כי גם מלחי האניות שוכבים כפגרים מתים, אולם אנחנו לא ראינו מאת, יען בכל משך ימי המסע נחו שקטו שאון גליו, כמו חפצה ההשגחה העליונה להיטיב לי בעד התלאה אשר מצאתני על הים האזאווי. באניתנו נסע אתנו יהודי עשיר מקאנסטאגטינאפאל אל ההר סיני לקנות שמה אבני מאלאכיט אשר זה הוא מסדרו מימים רבים, ואז נתברר לי הדבר איך יכל משה להתעשר מפסולת של הלוחות, על דברת חכמי התלמוד, אהרי אשר על ההר סיני יחצבו את האבן היקרה הזאת. השטים היו טהורים ובהירים יומם ולילה, ועל כל שעל, אשר הרחקנו ללכת, הרגשנו כי חם האויר הולך וגדול, ער כי הכסף החי עלה בלילה ער עשרים מעלות, וביום לעיני השמש עד שלשים ושמונה. ביום ה׳ בלילה הגיר לנו רב החובל כי כבר עברנו על פני ביירוט, וביום ו׳ בבקר השמיענו כי עוברים אנחנו על פני העיר יפו, אבל עינינו לא ראוה. רגשות מעציבים התרוצצו בחבי בזכרי כי רק מרהק איזה שעות מפריד ביני ובין אדמת הארץ הקדושה, אשר אליה כלתה נפשי זה כמה, וחסר אונים הנני לנשק את עפרה אף לא אוכל לראותה. וביום ו׳ בערב הגיד לנו כי כבר עברנו על פני העיר פארט סאיד, אשר גם אותה לא ראינו. לפנות הבקר טרם עלה השחר נראו לנו שני מגדלים מאירים על חוף אפריקא, אשר היו לנו למבשרים נאמנים, כי קרובים אנחנו לחוף אלכסנדריא; ובבקר ביום השבת, בשעה השמינית, באה אניה לקראתנו להוליכנו אל החוף, אשר בלעדה לא תוכל כל אניה הבאה מארץ אחרת לבוא קרוב אל העיר, ובעוד רגעים אחרים עמדה אניתנו קרובה אל העיר.

אלכסנדריא של מצרים. (אסכנררא בשפת הארץ).

בבוא אניתנו לתוך לשון הים, הנעשה בידי אדם, ואשר הטבע עצמו לא עזר מאומה לעשות את המקום הזה למצב אניות, יצאה לקראתנו אניה קטנה עם שמונה מלחים ובראשם שני פקידים לקבל את פגי הנסיך הצעיר אשר נסע אתנו באניתנו, ועל איזה אניות גדולות עמדו מנגנים מחיל הצבא, אשר שרו לכבוד האורח הנכבד. לא רחוק מאתנו ראינו שתי אניות גדולות, אשר עמדו הכן ללכת לארצות הודו, ועליה; רחפו דגלי נשר רוסיא, ותגל נפשנו לראות כי לא בורדים אנחנו ילידי רוסיא גם בארץ רחוקה כזאת. גם פה סבונו הערביים עם המון אניות קטנות, אשר התנפלו עלינו בקולות מוזרים, להוליכנו מהרה אל החוף, וגם שנים שלשה מיהודי רוסיא ורומניא

עמוד 13

באו אל האגיה לקבל את פני האורחים מבני בריתם, אשר לא ירעו עוד סדרי המדינה ושפת הארץ. ואחר מהם שכר לנו שני נושאי סבל לשאת את מלתחותינו אל בית המלון ברחוב 25 .-Anastasi N1 אשר הכין לנו. אדון המלון הוא צרפתי, איש ישר, אשר דאג למלא כל מחסותו. ונהיה שמחים כי מצאנו מנוחה אחרי עמל הדרך הרב.

חלק גדול מן העיר יפה מאד כאחת הערים היפות באיירופא, וגודל העיר בכלל הוא כגורל עיר ריגא, ולולא המו; הערביים הרבים העומדים בכל עבר ופנה עם חמוריהם הקטנים כעגל בן שנה, והמו; השחורים ילידי אפריקא התיכונה והנשים עם תכשיטיהן המשונים, כי עתה יכלנו להאמין כי לאחת מערי איירופא הובילונו רגלינו.

בבואי בפעם הראשונה אל הארץ הזאת, ארץ אשר בה נארג החוט הראשון מהרתוק הארוך של תלאות אבותינו, במשך יותר משלשת אלפים שנה, ארץ אשר היתה ערש ילדות אבותינו ואשר סבלו בה תלאות נוראות מידי מעניהם, חשבתי לחוב קדוש לי להודע ראשית רבר ממצב אחינו בארץ הזאת כעת; אם אמנם הננו יודעים כי שם ממשלת תוגרמה נקרא על הארץ הזאת, כי על כ; יכלתי להאמין כי מצבם פה הוא כמצבם בתוגרמה, אפס מרעתי בי גם רומעניען וסערביען עמדו תחת מהסה תוגרמה עד היום, ובכל זאת סבלו אחינו תלאות ומצוקות נוראות בשתי הארצות האלה גם אז, כי על כן מהרתי לבקר את הרב הישיש הנכבד ר׳ משה פרדו איש ירושלים, המכהן פאר בעיר הזאת זה שנים רבות, ושאלתיו על כל פרט ופרט מהנוגע למצב אחינו המדיני, החמרי והמוסרי, ולשמחת לבי נודע לי, כי בני ישראל יושבים על האדמה הזאת שלוים ושקטים יותר מבבל ארצות תוגרמה, ומלבד אשר אי; איש יהין לגזול משפטם לעין השמש, הנה לא ידעו מכל חיק מגבל בזכות ותורת המדינה, עד כי לפי הנראה יאבו יושבי הארץ להיטיב לנו את הרעה אשר עשו אבותיהם לאבותינו; וכן גם במצבם החמרי נעלים המה על אחיהם בתוגרמה, ורבים מהם אשר עשרו עושר רב, ומהנוגע למצבם המוסרי, נודע לי כי בתי ספר מיוחדים לבני ישראל אינם בעיר, וכל החפץ שולח את בניו לבתי ספר הכוללים, וכבר נמצאים איזה מבני ישראל אשר גמרי חק למורם בבתי הספר הגבוהים, והנם כעת עורכי דין, סופרים בבתי צירי ממלכות איירופא, רואי חשבונות ופקידים בבתי הממשלה. חדרי מלמרים כברופיא ופולין וגאליציא נמצאים גם פה, ועל פי רוב ילמדו שמה רק בני הספרדים הנקראים פה אישפניולים, ומבני איטאליא נמצאים רק מעטים הנותנים את בניהם ללמוד שפת עבר. ולפי הנראה רוח אחד לאלה את אחיהם אשר נשארו בארץ מולדתם — באיטאליא — אשר קשרו קשר על ד׳ ותורתו להשכיחה מבניהם עד עולם, למיום יצאו מעבדות לחרות תחת ממשלת המלך היקר וויקטאר עמאנועל נ״ע. יען אין ארץ בתבל אשר בה מהרו אחינו לנתק מוסרות האחוה בינם ובי; שאר אחיהם באחינו באיטאליא במשך עשר

עמוד 14

שנים האחרונות. והמגל הזה הביאו אתם מארצם לשית קציר לקשר יהודה וישראל גם על אדמת חם, אשר רבים מהם התישבו בה לרגלי שפת ארצם — איטלקית _ המדברת בכל ארץ מצרים.

מספר בני ישראל בעיר הזאת כחמשה אלף משפחות (בערך 25.000 נפש אדם), ולהם בית חולים מיוחד על ככר נחמד בקצה העיר. מלבד איזה משפחות יהודי רוסיא, פולין ורומניא אשר באו לגור הנה זה לא כביר.

לבני ישראל בעיר הזאת איזה בתי כנסיות יפים, וביחוד נפלא מאד יפי ההיכל החדש אשי בנו לאביר יעקב על מקום ביהכ״נס הישן הנקרא בפיהם בשם "בית הכנסת של אליהו הנביא." הבית הזה נבנה מאבנים לבנות ומוצקות. הקיר הראשון אל המבוא הוא מאבן שיש-לבן ומצופה בציצים ופרחים מעשי חרש חכם; גם השלבים והאולמות ורצפת הבית נעשו מאבני שיש. גודל הבית כגודל ביהכ״נם הגדול ברחוב וויקטאריע בפאריז, ועומד בלב גן גדול ויפה מאד המעלף בכל עצי פרי חמד לגאון ולתפארת. אחרי הבית הזה ימנה ביהכ״נס השני אשר בנה הבאראן יעקב ביי על חשבונו, אשר גם הוא לא נופל כמעט מן הראשון. באחר הימים לקחתי אתי מורה דרך יהורי ושני חמורים לרכוב, ויצאנו מחוץ לעיר לראות את העמוד הנפלא הנזרע בשם "עמוד פאמפיוס," ובאמת לא שוא יפליאוהו כל הנוסעים. העמוד הזה נחצב מאבן גראניט אדומה וחזקה מאד. הכי־ הוא מרובע, היקפו שלשים אמה באמת רוסיא וגבהו חמש עשרה אמות. ועל הכן הנורא הזה — או יותר נכון באמצע הכן הזה — עומד פאר עמוד עגול הנעשה מאב; אחת, גבהו מאה וחמש עשרה רגל.

מתחת לחכן בעומק האדמה נמצא מקום פתוה ובו עומדת אב;

גראניט השקועה עמוק בארץ — אשר לפי דעתי הוא הוא קצה פאר העמוד החודר דרך הכן המרבע — ועל האבן ההיא ראיתי מכתב פתוחי חותם בכתב החרטומים. וגם על הכן מבחוץ מצאתי כתיבה בכתב ושפת יון, אשר אנכי נותן אותה לפני הקורא:

TESTORSL TFTI1 Y ALESANDREI

ועור איזה אותות אשר לא יכלתי להכירם כי נמחקו.

רוב סחר העיר הוא בידי ילידי איירופא, והערביים מושלי הארץ הנם

רק עבדים להם, העובדים עבודת פרך בבית ובשרה, במחיר מצער מאד, אשר לא יספיק להם גם ללחם חקם, בעור אשר האיירופים מתענגים על רוב טוב ומשמני הארץ יאכלו.

מצב ההשכלה בארץ הזאת בכלל, ובעיר הזאת בפרט, נעלה מאד על מצבה בתוגרמה ורוסיא. ער כי גם רבים מבני ערב כבר השכילו כבני איירופא. ומה גם הנעגרים השחורים, אשר ישכילו מהרה בכל חפץ לבם, עד כי מסכנת הדרכים ואי הסדרים, אשר ספרו לנו הנוסעים עד היום, אין כל זבר להם כעת.

עמוד 15

חם האויר בעיר הזאה איננו גדול מאי* כאשר הוא בפנים הארץ, יען העיר פתוחה לרוה הים המקרר את האויר, כי על כן לא כבד הוא כנשוא גם לאיש איירופי אשר לא הסכין בו.

בעיר הזאת פגשנו איש יהודי צעיר לימים אשר עבד בצבא רוסיא בראשית המלחמה בתוגרמה בשנת 1877. והוא יליר עיר קטנה בליטא, אשר לא ידע שפת רוסיא כנהוג. וכאשר נשלח למערכת המלחמה, עבד בגדוד הרוכבים. וגם בלעדי אגיד יבין כל איש כי ידע לרכוב על סום לא יותר מאשר ירע שפת הארץ. ויהי ברכבו פעם אחת בלוית אנשי חיל, החל סוסו לרוץ מהרה, ויסר מ; הדרך, והוא לא יכל לעצור מרוצתו, עד אשר נפל מעל הסוס, והסוס ברה לנפשו, והוא עמד משומם ולא ידע מה לעשות, כי ירא לשוב לגדודו והכום אין אתו, וימלך עליו לבו להתנפל אל מחנה התוגרמים. אמר ועשה, ועתה הנהו עובר עבורת פרך בער ככר לחם, ורוב הימים אשר אין לו עבורה ינוע ברעב, כנהוג בכל תפוצות ישראל. לבי נקרע לגזרים לראות איש צעיר לימים, מלא כה עלומים, בוכה ומתורה כי טוב טוב היה לו לעבור בצבא מהיות נע ונר נקשה ורעב ללחם על א־מת זרים וללון ברחובות קריה, ולולא פחד ענש המשפט, כי עתה שב בשמחת כל לבב לעבור בצבא רוסיא. דברי האיש, אשר ראינו כי אמת יהגה חכו, נגעו עד לבנו, ונתן לו להרויח איזה שקלי כסף. אכן מקרה כזה יעיר כמאה עדים כי לא מחכמה יעשו צעירי עמנו, הממלטים את נפשם מעבודת הצבא, והנם צפוים למות ברעב בארץ נכריה. ואם בארץ מצרים העשירה לא יובל איש צעיר לשבוע להם מעמל כפיו, מה יעשה אפוא איש כזה הממלט את נפשו לאשכנז, צרפת ובריטניא, אשר גם בלערו רבבות ידים מבקשות עבודה ולא תמצאנה. מוסר תוכחה הוא אשר לא למותר הוא לדעת לצעירי בני ציון; והמקרה הזה אמנם לא אחר הוא, כי עוד רבים כאלה פגשתי על דרכי בחוצות ברלין ופאריז.

מלך מצרים היושב תמיר בקאירא בירת ממלכתו, ישב אז באלכסגדריא כדרכו לשבת בקין כל קיץ שנים שלשה חרשים בהיכלו שם, לרחוץ במי הים ולהתקרר בג; הקיץ אשר לו מחוץ לעיר. ביום הראשון ז׳ תשרי ראינוהו כמה פעמים בנטעו במרכבה פתוחה דרך רחובות העיר בכל חצי שעה כמעט בלוית אחד משריו ושני ערביים לבושי מכלול בטעם יופי בני ערב, רצו לפני המרכבה וביד כל אחד מקל ארוך משוה בששר בצבעים שונים. ולא נפלאתי עור בראותי את הרצים האלה, אשר ירוצו ולא ייעפו כל היום, אחרי אשר כבר הסכנתי לראות מרוצת מנהלי החמורים יומם ולילה אשר כשחוק הוא להם. ויותר גפלאתי כי אין איש שם לבו לראות את מושל הארץ לכבדהו. ואין כל שוטר או פקיר ברחוב להשגיח לבל ?;גשי אי סדרים. ואולי כבר הגיעו יושבי מצרים להשכלת יושבי מערב איירופא אשר יחשבו כבר דברים כאלה אך למותר. מי יודע?

עמוד 16

בתוך הארץ פנימה לא נחוץ לאיש להראות תעודת מסעו, ורק ברדתנו מ; האניה דרשו את תעורותינו אשר לקחו אות; מידנו, ואחרי כן נאלצנו ללכת אל הגענעראלקאנזול הרומי לקבלן מידו.

מטבעות כסף וזהב מכל ארצות תבל עוברות לסוחר במצרים במחירן בארצותיהן, מלבד מטבעות כסף תוגרמה, ועל הנוסע לדעת זאת מראש לבל יאבד כספו חנם. שמות המטבעות וחשבונן במצרים אחת היא כבתוגרמה, ארבעים פארא בפיאפטער אחד, וארבעה פיאסטער בפראנק צרפתי ומטבעות נחשת מתוגרמה לא יקחו גם חנם.

אחרי אשר כלינו מעשינו בעיר הזאת שמנו לררך פעמינו לנסוע במפלת הברזל לקאירא בירת הממלכה. עגלות הקיטור הנן ארוכות כפלים מעגלות איירופא וממהרות במרוצתן מאד כבארץ בעלגיען. בגסעגו רק כברת ארץ מחוץ לעיר נפתחה הארץ לפנינו, אשר ראינוה באמת כגן ד׳, כל הדרך לא יכלנו להסב עינגו אף רגע מהשדות המכוסים בירקרק חרוץ ובכל יבול האדמה הברוכה הזאת, ער כי לא נראה אף שעל עפר רק. כל המון התעלות הרבות היו מלאות מי חמר אשר השאיר אחריו שטף היאור, ורק במקומות מעטים ראינו עוד שארית שטף היאור גם על פני השרות אשר התראו ממרחק ביאורים לא גדולים. בין התעלות, אשר אין קץ למספרן, נמצאות גם גדולות אשר אניות י1ד! שטות עליהן. בין תעלה לתעלה נעשו מפלות ישרות ללכת ולנסוע, עד כי לולא ירענו יכלנו להאמין בי בארץ אשכנז אנחנו. פה ושם ראינו ברכות ובארות אשר המים ימשכו בכח סוסים או פרדים לשפכם על השדות אשר כבר יבשו מחם השמש. במקומות אחדים ראינו גנים נחמדים מעלפים בעצי פרי שונים אשר לא וראי באיירופא. כל חבל הארץ, אשר עברנו בין אלכסנדריא וקאירא, אדמת מישור היא, וכל הר וגבע לא נראה עליה. משני צדי מפלת הברזל געשו שתי תעלות לאורך כל הררך כשני קוים ישרים. העגלות היו מלאות כצאן אדם, והערביים פקודי העגלות (קאנדוק- טארען) התנהגו עם הנוסעים בכבוד וענוה, ומה גם את הנוסעים האיירופים, תחת אשר באיזה ארצות המערב ידרכו על ראשי הנוסעים ברגל נאוה, וביחוד על היהודים, כאשר עשו לפנים העגלונים בליטא ורוסיא הלבנה. כל הדרך נחנקנו במעט מהאבך הרב אשר נשא הרוח לרגלי מרוצת העגלות המהירה, ובכל זאת לא חפצנו להרים עיננו אף רגע מהאדמה הפוריה אשר השתרעה לרגלנו. בכל הדרך ראינו אהלי קדר רבים בנוים מחמר אשר נראו לעיננו כגלי קברים גדולים ורבם נטושים על פני המדבר, ואין כל נפש חיה בהם. שאלתי על המחזה, והנה חני לי כי אלה המה בתי האברים אשר יעזבום בעת אשר יעלה שטף היאור, ואז יבחרו להם מקום אחר יותר גבוה, אשר שמה לא יגיע שטף המים, ויבנו להם אהלים אחרים.

כאשר עמדה מרכבת הברזל אצל כל תחנה, קדמו הערביים את הנוסעים בכלי חרש מלאים מים טהורים, אשר היו כדבר בעתו, אחרי אשר

עמוד 17

מי התעלות לא יכונו לש־ית, וכל אח־ נתן להם באקשיש, ועל התחנות אשר עמדנו איזה רגעים יותר, שמה קנינו נם מפרי הארץ במחיר מצער, ואחרי אשר עברנו דרך איזה ערים, אשר מהן היו יפות מאי• כערי אייר! פא היפות, באנו לקאירא.

קאיירא

המסע מאלכפנדריא ער קאירא ארך לנו רק שש שעות; אצל חצר מפלת הברזל עמדו מרכבות רבות וחמורים לרכוב בעד האורחים הבאים. לקחנו לנו מרכבה ונפר אל בית המלון Hotel de nil העומר בלב העיר. אדו; המלון הוא איש אשכנז. החדרים למעון האורחים מקושטים בכל פאר ויופי כבכל ערי ממלכות איירופא הגדולות, ער כי אספוק מאד אם ימצאו בפאריז יפים וטובים מהם. גם המחיר לא יקר הוא. בחצר בית המלון נטוע גן יפה מאור, נהיר בכל עץ יקר, אשר לא תשבע עי; מראות את כל ההור וההדר המרחף עליו, ובכל זאת לא מצאנו מנוחה בכל עת היותנו בעיר הזאת, לרגלי הזבובים המכאיבים והנושבים נשיכת מות, עד כי רק ואת היתה הסבה הנכונה אשר לא יכלנו להתמהמה זמן רב במצרים. כל התרופות וכל האמצעים אשר ישתמשו בהם יושבי הארץ נגד הזבובים לא יועילו מאומה, ומה גם איש זר מקרוב בא, אשר לא הפכי; בזה בארצו. שער אחזנו לראות נשים ערביות נושאות ילריה; על כתפן ופני הילדים מקסים ברבבות אלפי זבובים, עד כי פניהם לא יראו; ולפי הנראה כבר הסכינו בזה, ער כי לא יחישו עור להרחיקם, וזאת היא אחת המכות הגדולות אשר חלה הטבע בארץ הזאת.

העיר הזאת "קאירא" בנויה בנוה כאחת מערי ממלכות איירופא היותר יפות, ולא אגזם אם אומר כי שני חלקי העיר יפים כמעט מפאריז. כל בית הוא היכל לעצמו. ריב הבתים הנם מחמש או שש מכפלות. ברחובות הסוחרים אשר שם המון חניות נעשו מכסות מקרשי עץ ועליהם מחצלאות מגג אחד אל השני לרוחב הרחוב להחסות מחום השמש. גן העיר גרול ויפה אשר אי; כמהו בכל ארצות איירופא, ואולי אי; על עפר משלו. עטי החלש חסר אונים הוא לתאר אף שמץ מההוד וההדר השפוכים על ג; העד; הזה. אין קץ לכל ההון הרב אשר השקיע המלך הקורם בגן הזה, המעלף בכל עץ יקר בתבל, אשר לוא גם חפצו יושבי איירופא לעשות כמתכנתו, לא תמצא ירם לרגלי האויר הקר בארצותיהם. רחובות העיר מקצפים באבני שיש וגראניט גדולות ומרבעות. בעיר הזאת בתי שעשועים למכביר, בתי ספר, בתי הרצים וטעלעגראפע; כבכל ערי איירופא הגדולות, ער כי לא יוכל האורח להתאונן כי לא ימצא בה כל מאויי נפשו כבפאריז ולאנד^ן. נדל העיר כנדל עיר מאהקויא, אך יפה ממנה ואי; ערוך אליה.

מספר היהודים בעיר הזאת כשלשה אלף משפחות (15.000 נפש).

ב 2

עמוד 18

יבם המה ילירי הארץ המדברים בשפת ערב ומהם המדברים אישפאגיולית, ורק מעטים מהם ילידי איטליא המדברים אטלקית. מיהודי רוסיא, פולין ורומניא נמצאות כשתי מאות משפחות. מצב הדת והרעת טוב הוא פה ממצב; באלכסנדריא. הרב לעדת ישראל וראש כל רבני מצרים, הרב היקר ר׳ יו״ט ישראל, הוא איש חכם ונשוא פנים ועשיר גדול, הרועה את צא; מרעיתו בחכמה ודעת, ושמו גדול ונכבד נם בעיני יושבי הארץ הנוצרים והמחמדים, ויר ושם לו גם בהיכל המלך. היהודים אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין נעצור, בכל זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא "רבע או רחוב היהודים".

היהודים שולחים בכל מסחר ידיהם, ומהם רבים בעלי מלאכה, מחליפי מטבעות וכדומה, ובכלל אינם שנואים בעיני עם הארץ, ורק כאשר התלקחה המלחמה בי; רוסיא ותוגרמא בשנת 1877, פחדו היהודים והנוצרים מחמת ילירי הארץ אם תעוז יד תוגרמא על רוסיא; אפם כאשר באה השמועה כי תוגרמה הכתה במלחמה ויד רוסיא היתר, על העליונה, אז רפו ירי הערביים והרבר הזה ספרו לי פה אחד גם בארץ הקרושה, כי היהורים והנוצרים היו בפכנה גדולה, לוא היתה ימין תוגרמא רוממה במלחמה. ואמנם בארץ הקדושה, אשר מספר האיירופים מעט מאור, והערביים הנם עוד פראים נוראים, נקל היה להאמין כזאת; אבל במצרים, אשר מספר הנוצרים גדול בערך, והם המה כמעט אדוני הארץ, וגם הערביים אינם עוד במצב פראי כאחיהם בארץ הקרושה, יוכל להיות כי פחדו פחר אשר לא היה פח ר.

מספר היהודים בכל ארי; מצרים עולה ער חמשים אלף איש.

באחד הימים הלכנו לראות את בית האוסף לדברים עתיקים ונמצאהו

סגור, ורק אלילים רבים מאלילי מצרים הקדמונים ראינו על החצר. אחרי כן הלכנו אל המצדה הבצורה העומדת בעצם העיר על ראש שן סלע כבד, לראות את הבור אשר ילירי האר•; יספרו כי בו השלך יוסף עם שני סריסי פרעה, ונקרא גם כעת בפיהם "באר יוסף". באמצע המצדה אצל אחר השערים נהלו אותנו שני ערביים אל הבאר העמוקה והרחבה הזאת. הבאר חצובה בסלע ומו־בעת ובשלבי האבן אשר נחצבו מן הסלע ירדנו אליה; מספר השלבים הוא 260. הערביים הלכו לפנינו ונרות בידיהם. בתוכה ראינו רק באר מים חיים רחבה 65 רגל בהיקפה, ובצר אחר ממנה חצובה עור מערה קטנה אשר לפי דברת הערביים ישבו שמה שני הסריסים. המאמין יאמין והחדל לא יאבד מאומה. ואמנם בזאת אי; כל ספק בי הבאר הזאת נעשתה בימי קדם. לא רחוק מן הבאר, בקצה המצדה, עומד בית מסגד להמחמדים הבנוי מאבני שיש ממראה ירוק (נעלב) ולפי מלאכת בנינו הנפלאה וגדלו נקל לשפוט כי מחירו עלה להון רב. העומר על ראש הפצרה יגלה לעיניו מחזה יקר ונפלא, מחזה כל העיר מכל עבריה. וגם פארי העמודים הנמצאים במרחק 10 וויערסט מן העיר, יער מגרלי בתי התפלה, היאור נילום המשתפך מעל לגדותיו כים רהב ירים, מדבר הול לבן אשר יחל

עמוד 19

להשתרע מחוץ .לעיר למרחב אין קץ; כל אלה יחד אם יגלו לעיני הרואה ברגע אחד, ימלאו משכירת לבבו תשות תמהון והור נורא עד כי ישכח את התבל ואת נפשו גם יחד.

שלשה ימים עברו עד אשר תרנו את כל העיר ומגלות מהמדיה,

ואחרי כ; לקחנו לנו מורה דרך איש רוסי היודע שפת ערבית ואטלקית, למען נסע לראות את פארי העמודים המהללים בתבל, והוא שכר לנו מרכבה רתומה לשני סוסים ונסע מחוץ לעיר. כבואנו אל הגשר הגדול אשר על היאור נילוס, מצאנו את הגשר פתוה בעד האניות אשר עמדו הכן לעבור, כי על כן נאלצנו לעזוב את הרכב ומרכבתו ונשב בסירת דוגה להעבירנו את היאור. האניה הקטנה היתה מלאה ארם רב יותר מאשר יכלה שאה, הערביים החלו להתקוטט איש את רעהו בקולות נוראים עד כי צללו אזנינו לקולם. שטף היאור היה עוד איום ונורא, כי על כ; מה נקל היה כי תהפך אניתנו על פניה, אך הורות לאל עברנו בשלום, ושמה שכרנו לנו רכב אחר לנסוע הלאה. ראשונה עברנו על פני היכל המלך מימין הררך המוקף בחומה בצורה מכל עבריו, ואחרי כ; נסענו הלאה בדרך המלך הנטועה בשדרות אלונים משני עבריה למחסה מחם השמש. המסע בדרך הזה היה לנו לעונג נפש תחת אשר מורי הררך בעיר הלכו עלייבו אמים כי הדרך רע ומר מאד, אשר על כן דרשו ממנו מהיר רב בער לכתם אתנו. הדרך הזה נעשה לכבוד קיסר עסטעררייך אשר נסע לראות את פארי העמודים. ואמנם עד העת ההיא היה הדרך רע מאד, והנוסעים נאלצו לרכוב על חמור במרבר חול תחת חם השמש הבוער כאש לוהט. אשרות היאור נראו משני עברי הדרך כים רחב ירים ; לרוחב הדרך רצו עכברים גדולים הנה והנה. עור לא הגענו לחצי הדרך, והגה המון ערביים מכל עכר ופנה החלו לרוץ אחרינו במהירות נפלאה עד כי השיגונו, יען עור ממרחק הריהו ריח נוסעים איירופים אשר בלי כל ספק ימלאו אמתחותיהם זהב. במרחק חצי וויערסט מ; הפיראמידען ירדנו מן המרכבה ונלך ברגל, והמון ערביים רצים לפנינו ומאחרינו. אצל הפיראמיר רראשון והגדול מכלם כבר הכה עלינו השייך אשר זאת היא תעודתו מאת הממשלה לשמור על הנוסעים מתגרת יר הערביים עבדיו אשר עליהם להוליך את הנוסעים אל הפיראמידען פנימה. הערביים סבונו כדבורים, זה שולח ירו לתת לו באקשיש, וזה יגיש איזה חפץ עתיק קל הערך, האחר הביא לנו קאפפע ט; הבית הקרוב, והשני הביא מים בכלי חיש וכלם צועקים הב הב בקולות נוראים עד כי הממונו. אחרי אשר שלמנו להשייך את המהיר אשר דרש בעד האנשים אשר שלח להוליך אותנו פנימה, ירדנו דרך חור גדול לעומק הפיראמיד במדרגות חצובות בסלע והערביים הולכים לפנינו ונרות בידיהם, ומהם אשר הלכו אחרינו להחזיק בידינו; ויהי כאשר כלינו לרדת עמדנו לנוח מעט, ואחרי כ; החלונו להתנשא מעלה. השלבים החצובים בתוך דאין הנם חלקים ולא עמוקים, ער כי רק אחרי עמל גדול

עמוד 20

ויגיעת בשר הצליח לנו להתעלות למרום קץ הפיראמידע. הערביים התאמצו לעזרנו, אלה אשר מלפנינו משכונו בידינו, ואלה דחפונו מאחרינו, אבל לרגלי עזרתם יסכן הנוסע את נפשו עוד יותר כי על כן התאמצנו לעלות בלי עזרתם. באנו אל חדר רבוע ורחב ידים הבנוי מאבנים שהורות גדולות ונוראות לתמהון לבב, וששה אנשים החזיקו נרות בידיהם להאיר את החשך, ובכל זאת לא ראינו מאומה זולתי הגרות עצמם, עד אשר העלה אהד מן הערביים אור בענגאלי קיר אחד׳ ראיין איזה כתבה בשפת ערב כתובה באותות גדולים. באכצע החדר עמדה תבת אבן גדולה מאד בלי מכסה ממעל, אשר לפי הנראה היתה ארון מת בימי קרם. מן החרר הזה עברנו עור בשלבים ומדרגות, ראינו עוד חדרים ומערות אשר כבד היה לנו לרדת אליהם. אחרי אשר כלינו לתור את כל הבנין הנורא הזה חקקנו איש את שמו על הקיר הדרומי

תמונה

1 הפיראמידען                .2 pyramidos d’Egypto הספינקס

ם,בשכיני והערביים עזרו על ירנו למהר עבודתנו הכבדה לחרות את האותות בצור החלמיש. מורה דרכנו הרוסי פחד על נפשו להלום אלינו אל כל אשר זחלנו על גרווננו, ויהכה עלינו אצל המבוא. הערביים ראו כי רק שנים נשארנו והטה היו כעשרה אנשים במספר על כן חשבו כי מצאו עת נכונה לקחת מידנו כסף ככל העולה על רוחם, ולא התבוששו לדרוש עוד ביד חזקה, הבטחנו לשלם להם ביהוד בצאתנו החוצה מלבד אשר שלמנו לכיס אדונם השייך ולא אבו שימוע. ולולא עז רוחנו להראות לרם קשה, כי עתה לא על נקלה הרפו ממנו. היש מהר הוצאנו קנה הרובים מצלהתנו להלך עליהם אימים, כי אם לא ירפו ממנו כרגע אז נורה עליהם בכלי מות האלה, ותקוותנו לא רמתנו, כי באמת נפלו פניהם ורק בקול תחנונים החלו לבקש כי נשמור

עמוד 21

הבטחתנו. אחרי עמל רב יצאנו מן הפיראמירע הזאת ונלך לראות גם את האחרות העומדות קרובות אצלה רק קטנות ממנה, ואחרי אשר ראינו כי לא יצטיגו במאומה לא הלכנו עוד לראות את אלה אשר ראינו במרחק איזה וויערסט בתוך מדבי־ החול, ונלך לראות רק את הספינקס הגדול השוכב בערבת חול במרחק ארבע מאות צעדים מ; הפיראמידע הגדולה. הספינקס הנורא הזה נעשה מאב; אחת גדולה ונוראה לתמהון לב הרואה, ארכו 42 רגל ורחבו 12, ובהיקפו 105, אפס ברור הדבר כי היה ארוך ורחב יותר טרם נשחת ונשבר במקומות רבים. אחרי כ; הלכנו לנוח מעט מהים השמש הבוער על ראשנו תהת צל העץ הגורע בשם "עץ מרים," אשר עליו יספרו הנוצרים והערביים כי תחתיו ישבה אם ישוע הנוצרי בברחה מפני רודפיה.

לפנות ערב ישבנו על המרכבה לשוב העירה, אחרי אשר נאלצנו לקנות מיד הערביים כל החפצים קלי הערך אשר לא מצאתי חפץ במו, כי אמרתי אולי ירפו ממנו, אם לא ישאר עור בירם דבר מה למכור, אפם טעיתי בחשבוני, כי לא נתגונו ללכת או לנסוע נם אחרי אשר הלקנו להם כסף עשרת מונים חגם. ואף נם אחרי אשר ישבנו במרכבה החלו לרדוף אחרינו בקולות נוראים: הב! הב! וכן רצו אחרי המרככת כשלשה וויערסט, ובכל רגע השלכנו להם אגורות נחשת ולהם, ובמשך שעה וחצי שבנו אל העיר, ובפעם הזאת נסענו על נשר הברזל, הנפלא — הנעשה על היאור נילוס — אשר יוכל להתחרות את הנשרים היותר יפים באיירופא. כל הדרך לא יכלתי דבר מאומה לרגלי המון רנשותי ועליצות נפשי בזכרי כי היום הזה יום יקר לי בימי היי, אשר בו נמלאה תשוקתי הגדולה לראות את הענקים האלה, מצבות דורות קדומים, אשר לפי דברי המסורה נבנו בידי אבותינו בימי קרם. ואף כי ידעתי כי המסורה הזאת ערפל התולתה, ואני מסתפק מאד באמתתה, בכל זאת הייתי בעיני כבן ההולך לבקר קברי אבותיו בארץ רחוקה. המון רנשותי התרוצצו יחד בחבי בלי משפט וחשבו; ער כי לא ידעתי נפשי. שכחתי את בני ביתי אשר עזבתי, שכחתי איפוא אנכי עתה; שכחתי את כל התבל ומלואה, וכל עשתונותי היו מלאות רק מכל המראות והחזיונות הנוראים והיקרים אשר חזו עיני ביום ההיא, ורק אחרי עבור הבהלה הראשונה הרגשתי שמחה בלבי, כי במעט עמל הצליח לי לראות את אשר ראו נוסעים רבים אשר קדמוני רק אחרי עמל רב וחרף נפש למות, ושמחתי כי סוף סוף האירה ההשכלה נם על מחשכי הארץ הזאת. וכן לא הרגשתי מאימה ער בואנו אל התחנה הטעלעגראפית אשר להבריטנים בלב העיר אשר שמה הודיע רעי ה׳ בלום על ירי טעלענראממא לקערץ כי שלום לנו.

הלילה פרש כנפיו השחורות על פני כל היקום. ואנחנו עיפים ויגעים מעמל היום, שבנו אל מלוננו לנוח. שכבתי על משכבי כהלום יין בתקותי

עמוד 22

למצוא מנוחה כמעט. אך למרות חפצי לא יכלתי לתת לעפעפי תנומה עד השעה השניה אחרי הצי הלילה, אף כי חבלי שנה נפלו על עיני, יען המון רגשות* הרתיחו דמי עורקי בקרכי כסיר נפוח. ונלוה לזך חים האויר אשר עלה אז גם בלילה ער 24 מעלות, והזבובים המכאיבים הנושכים ער מות והפשפשים הרבים אשר מצאו ארץ מולדת בטוחה במצרים, כל אלה הועילי להותי עד כי נאלצתי לעזוב את הדרי ויצאתי לשכב על מרום הגג תחת כפת השמים אשר שמה לא גדול החם כבחדרי המלון, וכה שכבתי זמן רב והתענגתי על מראה פני השמים הנפלא מאור בארצות החמות ער אשר נסגרו עפעפי ואישן.

בעיר הזאת קניתי איזה חפצים עתיקים ומטבעות מלכי קדם אשר מחירם יקר מאוד לרגלי הנוסעים הרבים, וביהור הבריטנים אשר ישלמו בער כל חפץ קל הערך פי שנים מערכו. אלילי מצרים הקדמונים מחירם יקר פה מבאיירופא. בעד כל חנוט ידרשו מחיר גדול לא יאמן כי יספר• ופעם אחת הלכתי לקנות גוף שלם וחנוט, ואז נוכחתי כי שקר יספרו רבים כי החנוטים נתקשו ויהיו לאבן; כי אמנם הגו נשאר שלם אבל לא קשה כאבן, ונקל היה לשבור אצבע או כף יר ממנו בלי כל עמל. החנוט היה אשה צעירה לימים לבושה בד דק אשר דבק לבשרה כמו בזפת.

מחזה מחריר לב ינעל נפש יחדו הוא מראה המו; העורים וחולי עינים בעיר הזאת, אשר יפגשם האורח על כל מדרך כף רגל, ומספרם עולה לרבבות, ער כי לפי השערתי הנם החלק השלישי מכל הערביים יושבי העיר יען רוב החולים והעורים הנם מהם, בעוד אשר החולים והעורים מילידי איירופא מעטים מאד בערך. הסבה לזה הוא בלי ספק הם האויר וערבגת החול אשר שמה יעבדו עבודתם ביום נגד השמש הבוער כתנור על ראשיהם.

היום אשר עמדנו הכן לעזוב את הע־ר והארץ הזאת הגיע. רגשות מאליפות רגשות עצב ונהם יחדו עלו על לבי. נפשי עגמה עלי מאור להפרר מהרה מ; הארץ הזאת, אשר בה קשורים אלפי זכרונות אבותינו, ימי היותם לגוי וימי ענים הנורא, יום בואם אליה, בראש אבינו יעקר, במתי מעט ויום צאתם ממנה בחפזה בראש שני מיליאן אנשים ונשים וטף. כל עץ ואכן אשר ראו עיני הוכירוני כי אולי על המקום הזה עמרו רגלי אבותינו האמללים ובצקו; לחש שפכו שיח לאלהי ישראל לחלצם ממצוקותיהם. כל גל עפר נדמה לי כקבר אחד מאבותינו הנדכאים. בכל קיר בית ישן והרום השבתי למצוא שבר יד או רגל עוללי מפוחים אשר השקיעו האכזרים הקדמונים בקירות ההומות. בפני כל אהד מילידי הארץ דמיתי לראות ני; ונכר להמצרים הקדמונים. אף כי בלי כל ספק לא נשאר מהם כל שם ושארי), ולולי החפש אשר ראיתי בכל ענפי חיי האדם, כי עתה הייתי נכון

C1 אם הקאפטים המה כאמת יוצאי ירך המצרים הקדמונים עוד לא נודע אל נכון.

עמוד 23

למצוא תו זכרו; תלאות ימי קרם על פני כל אהר מבני אמונתי, זכרו; איום ונורא אשר לא ימח מספרי דברי הימים כל ימי השמים על הארץ, אשר על כן יבין כל איש דעת מצב עשתונותי בשבתנו על המרכבה הרתומה לשני סוסי ערב להוליכנו לחצר נטלת הברזל. זכרתי כי לפני שלשה אלף שלש מאות ושבעים ושש שנים יצאו נם אבותינו בחפזון מ; הארץ האכזריה הזאת אשר מררה את חייהם במשך שנות מאות, אכל לא על מרכבות מרקדות וסוסי אש כי אם הלר ברגל ומשארותם צרורות על שכמם. ואנה ? לתור להם מנוחה בארץ הקרושה אשר גם אנכי הולך אליה ואשר אקוה לבוא שמה לא במשך ארבעים שנה, ולא דרך המדבר הגדול והנורא. בעברנו דרך רחובות העיר ראיתי את הלחם אשר ימכרו הערביים, והוא כמו עגות מצות אשר נאפו לחם השמש אשר יהיו לזרא בפי ב; איירופא, ועל לבי עלה זכרון לחם העני אשר העלו אבותינו ממצרים; וברעיונות כאלה באנו לחצר ממלת הברזל. וכילד הנתק בחזקה מזרועות אמו הבטתי אחרי לראות בפעם האחרונה את הומות העיר ותועפות מגדליה הנשאים, ולבי נקרע לגזרים בזכרי כי אולי לא תראינה עיני עור את העיר הזאת לנצח. כל הלילה נסענו לאלכסנדריא, וכעלות השחר כבר היינו בעיה ועור ביום ההוא בבקר הלכתי לקחת את מלתחותינו אשר עזבנו בבית הרב ר׳ משה פרדו, ובחצי היום כבר ישבנו על האניה עסטעררייכית ונסע לדרכנו. על האניה מצאנו שני אנשים צעירי ימים יודעי דעת מבני ישראל, ונהיה שמחים בחברתם. גם בפעם הזאת הלכה האניה מעדנות, וכל רוח סעה לא החריר רבצנו, ואחרי מסע מאה והמשים וששה פרסאות בריטניה במשך שמונה עשרה שעות באנו לפארט-סאיר ביום השבת בשעה השמינית בבקר.

פארט-סאיד

העיר הזאת נחלקת לשתים: הישנה והחדשה. החרשה נבנתה זה לא כבר על ידי האיירופים אשר החלו להתישב בה למיום החלו לחפור את תעלת זועץ ("סוויים" בפי יושבי הארץ), ובעיר הישנה יגורו רק הערביים ילירי הארץ. מספר יושבי העיר בכלל כעשרת אלפים איש. העיר החדשה בנויה בנאוה בטעם איירופא ולא יחסר כל בה, ותקוה טובה נשקפה לה לימים יוצרו להתגדל מאד לרגלי התעלה, יע; כל המון האניות מכל ממלכות התבל ההולכות להודו ולחינא עוברות דרך העיר הזאת מהים התיכון ררך תעלת זועץ והים האדום (ים סוף), ופה יקנו כל הנוסעים את כל צרכיהם. רוחב התעלה כנהר רחב ידים ועמוקה כל צרכה עד כי גם האניות היותר גדולות תעבורנה עליה על נקלה. מבני ישראל נמצאות רק איזה משפחות, וכפי אשר הראיתי לדעת לא נקו גם המה מסחר ערות מצרים ... בעצם העיר החדשה גן קטן ויפה מאוד נטוע בכל עץ יקר ופרחים נחמדים הצומחים כמצרים. בכלל תתענג מאד עין האדם בעמדו ברחוב העיר על מחזות הטבע

עמוד 24

בכל תעצומות עזם והוד תפארתם. פה יחזה את הים הגדול המשתרע למרחבי אין קץ, ומעבר השגי את המדבר הגדול והגורא אשר גם הוא יתראה כים-חול רחב ירים, ופה שני חלקי תבל אזיא ואפריקא יתלכדו, ורק התעלה מפרדת ביניהם. ובעמדו מחוץ לעיר תראה כל העיר בעיניו כאי קטן בים החול, והמון דגלי האניות המרחפים לרוח יכללו את יפיח.

שלשים שעות עמדנו בעיר הזאת, וביום א׳ בשעה השניה בצהרים הלכנו לדרכנו ליפו. כל היום לא ידעתי נפשי, וכל הלילה לא יכלתי לעצום עיני מרוב רגשותי בזכרי כי בעוד איזה שעות תעמודנה רגלי על אדמת הקדש. השמים היו טהורים ובהירים. הירח האיר את הלילך לענג ג2ש; האניה הלכה מעדנות כמו צפה על פני השמן, ובתוחלת ממושכה הלכתי לרגעים על קרן האניה לראות אולי יגלה לעיני איזה מגדל מאיר אשר יהיה לנו לאות כי קרובים אנחנו אל היבשה, וכעלות השחר אמנם נגלה לעינינו מגדל המאיר מחף יפו ונטפי דמע נזלו מעיני מרוב שמחה, וכאשר האיר היום נראו גגות הבתים, מגדלי בתי התפלה ודגלי צירי הממלכות, ומרחוק ראינו גם ראשי הררי יהורה. ובשעה השמינית בבקר יום ב׳ אחרי מסע מאה וארבע פרסאות כבר עמדה אניתנו אצל חף יפו.

יפו.

חף יפו הפשי לרוח היום אשר על כן תתנועע האניה כשכור. וביחוד כבד מאוד לבוא מ; האניה אל החף על סירת דוגה, אשר עליה לעבור בי; סלעי מגור בעת אשר הים ירעם ברעם ורעש. וכן כבד מאד לעלות על החוף הגבוה כשלש אמות מעל מי הים, והערביים נאלצים למשוך את הנוסעים בידיהם להעלותם על החוף מ; האניות הקטנות בעמל גדול.

האניה הגדולה עמדה על עוגנה במרהק 1 וויערסט מן החף, והמון ערביים סבונו באניותיהם הקטנות ויחלו להתקוטט ולהדוף איש את רעהו בקולות נוראים על דבר הנוסעים אשר כל אהד מהם אבה לקחת את כלם על אניתו להובילם אל החוף, אשר על כ; לא יחכו ער אשר יצור, האורח לקחת את מלתחתו, כי אם יחטפו את החפצים ככל הבא לירם, ואחרי כ; יריקו את אמתחתו במחיר הובילם אותו העירה, אשר על כ; כבוא איש מהם לחטוף את חפצי נתתי עליו בקול לבל יעוז לגעת בם ער אשר תעבור הבהלה הראשונה, ואחרי כן שכרנו לנו איש עברי אשר יובילנו העירה על אניתו, אף כי המלהים על אניתו היו ערביים. וכאשר ישבנו במקומנו ונהל לעבור בין הסלעים הנוראים השוכבים כמים, החלו הערביים לשיר איזה פסוקים מהקוראן בקול גדול ויתפללו לאל כי יעבירנו בשלום. ראש המלחים ההל לשיר את המלה הראשונה מכל פסוק והנשארים ענו אחריו, ובכן באנו בשלום עד החף, ושם משכונו בידינו להעלותני על היבשה ושלמנו שני פראנק להמלחים משכרתם ונסר לבית מלו; אורחים אצל אחד הערביים.

עמוד 25

שומרי הגבול מהרו לחפש במלתחותיגו אם לא ימצאו בהן סחורות אסורות ואנחנו שכחנו כי הבאקשיש יענה את דבל ובכן מצאו במלתחתי כחצי פונו־ טאבאק ולא א :ו להשיב לי את המלתחה עם כל חפצי עד אשר אשלם להם 23 פראנק כסף ענושים, מהדתי והלכתי לסגן ציר ממשלת רוסיא היושב לא רחוק מן החף ובקשתיו כי ישלח אחד ממשרתיו לקחת את מלתחתי מידי הערביים, והוא■ יוני מלידה הכיר בפני כי יהודי אני ולא מהר למלאות שאלתי ער אשר החלותי לריב אתו והשמעתיו כי אביא משפטי לפני הגענעראלקאנזול בירושלים, אחרי אשר עליו החובה להיות סתרה על ילירי רוסיא, ובכן נאלץ לשלוה את אהד ממשרתיו (קאוואס) ואו השיבו לי את מלתחתי ולא נתתי להם כסף ענושים אף גרה אחת,

המהומה והמבוכה והקולות המשונים מהמון הערביים והאורחים פזרו את כל המון עשתונותי לרוח ויחריבו את כל היכלי הענג אשר בניתי ברוח דמיוני טרם דרכו כפות רגלי על אדמת אבותינו ומאד חרה לי על הרגשות היקרים אשר גזלו ממני. כרבע שעה עבר למן העת אשר באנו במלון, והנה זה באו שלשה מלחים מאלה אשר הובילונו מן האניה אל החף ויביאו לנו מטבע כסף סייף (רופיע בריטאנית) למען נחליף אותו בטוב ובלתי מזיף באמרם כי מידינו הוא לדם; ואף כי ידענו ברור כי לא היו בכיסנו לא כסף בריטניא ולא מטבעות מזיפים, בכל זאת נאלצנו להחליף את המטבע לבל יגזלו מנוחתנו בצעקותיהם ואחרי כן נורע לנו כי הערביים עצמם עושים את המטבעות המויפים האלה ויאלצו את האורחים להחליפם בטובים.

נחנו מעט מעמל הדרך ונלך לתור את העיר אשר לא מצאנו בה כל רבד חרש נגד כל ערי ארצות הקדם. ואחרי כן הלכנו מחוץ לעיר לראות את בית הספר לעבודת אדמה אשר יסדה חברת ,,כל ישראל חברים." ונתענג מאד לראות הדר השרון המעלף בעצי תפוחי זהב, ציטראנען, אתרוגים ורמונים בהמון, ומלבד יערות דבש ותאנים ועצי תמרים המפזרים במקומות שונים, נמצאה התאנה ההודית למכביר עד כי ישתלוה סביב כל הגנות כמקום גדר, יען על עליך כמו מסמרות נטועים אשר ינקבו יד כל הנוגע בם. ובכן בטוחים בעלי הגנות מגנבים לבל יחדרו אל הגנים. אפם פרי העין הזה הנו הפקר לכל עובר לקחתו חנם, כי אין מאספו למכור, תחת אשר באיטאליא ראיתי כי ישלמו בעד הפרי הזה מחיר יקר.

מאחינו בני רוסיא ופולין מצאתי פה כששים משפחות ומהספררים כשתי מאות. רוב יהודי רוסיא מבינים ומדברים עוד בשפת רוסיא, וחרוצים במלאכתם יען לא אל הלחם הקלקל עיניהם נשואות, אחרי אשר לתושבי יפי כמו לכל יושבי ערי החף לא נפל החבל בנעימים לקחת מכסף החלוקה, בכל זאת יראו חיים נעימים יותר מיושבי ירושלים, וישבעו לחם מעמל כפיהם, עד כי מצאו חן בעיני יותר מכל יתר אחינו היושבים בארץ הקדושה. גם מחבר בוגדים וקנאים לא שמעתי פה אחרי אשר אינם תולים בדעת

עמוד 26

בעלי הטובות הרבנים והממונים והשופטים הנוראים על כל דרכי איש ומחשבותיו. רוב חניכי בית הספר להברת כל ישראל חברים הנם מבני העיר הזאת.

מדי דברי אורות בית הספר הנזכר, ארהיב בנפשי עז להעיר אזן החברה היקרה כי״ח, כי מצד אחד צדקו תלונות היראים על בית הספר הזה, על אשר לא ישים פקיר הבית את לבו לחנך את בני הנעורים על ברכי הדת והאמונה, וכפי אשר יספרו בני ציון, יעבירום עוד על חקי הדת בחזקת היר; ולרגלי הדבר הזה לא יאבו היראים לשלוח את בניהם לשמוע לקה בבית הזה, כי אמנם על ראש בית הספר לרעת כי לא בער בני פאריז וברלין נוסד הבית הזה, אשר עליו שטו כל ישראל עיניהם, בתקותם כי ממנו יצאו יהודים יורעי דעת ועוברי אדמה, והחניכים האלה יהיו אחרי כן לעינים לאחיהם אשר יאבו לעבור את האדמה בהר הקדש, וכן שמעתי מתאוננים על הפקיר כי יקפח שכר התלמידים העובדים אדמת בית הספר. אפם כאשר השמעתי את דברי אלה לאזני החברה הרוממה בפאריז, ענתה לי כי "שקר הוציאו רבה על מנהל בית הספר, ככל המון השקרים אשר יפיחו הקנאים יום יום על אדמת ציון." ובכל זאת ראוי ונכון כי תפקח החברה את עיניה ביחור לשמור את התלמידים כי יתפללו ערב ובקר וצהרים, ולא יחללו את יום השבת ומרומה; כי אמנם רק באופן כזה יצלח לה למשוך לב רבים מבני הנעורים לבוא לשמוע בלמודים. כן נחוץ היה כי תשלה החברה קול קורא להשמיע נדבות לקנות כברת ארץ ליסד למצער קולוניא אחת, ובלי כל פפק תמצא ידה לאסוף כסף רב לתכלית הדבר הגדול הזה, ומה נם לעת כזאת, אשר התעורר החפץ בכל גבול ישראל לקומם הריסות ארץ אבותינו לרגלי הרדיפות אשר ירדפונו צוררינו בארצות שונות. והיה כאשר תעשה החברה את ההתחלה הראשונה, אז ימצאו רבים מעשירי ישראל אשר ינדבו כסף רב ליסד קולוניות גם על הוצאותיהם (כפי אשר הבטיחו לי איזה עשירים), ובין כה ילוו גם רבים מיושבי ציון להסתפח אל הקולוניות על חשבון עצמם, כאשר שמעו אזני פעמים רבות מאחינו חונני עפר ציון, כי בכל לב ונפש יאבו לעבור את האדמה בזעת אפם, אם רק ימצאו איש אשר יעשה את ההתחלה להראות להם הדרך ילכו והמעשה אשר יעשו. ואחרי כל אלה נמצאות כיום משפחות לרבבות ברוסיא ורומעניע; אשד בכל לב ונפש יאבו ללכת לארץ הקרושה לקנות אדמה וליסד בתי חרשת המעשה על הוצאותיהם.

עונג אי; קץ שבעה נפשנו לראות את כל מסבי העיר מעלפים בכל עצי פרי שונים ויקרים, עד כי כל הארץ התראה לעינינו כגן עדן. ומה מאד חפצתי כי המראה הנפלא הזה לא יעלם מעיני ער בואי ירושלימה, אפס לדאבון לבי נכזבה תוחלתי כאשר עזבנו את יפו לנסוע ירושלימה, כי רק שלשה או ארבעה וויערסט (קילאמעטער) מחוץ לעיר התענגנו לנסוע דרך הגנות הנפלאים ההם, ואחרי ב; נעלמו פתאום ולא ראינו עוד מאומה זולתי

עמוד 27

שרות בלתי זרועים, ורק זער שם ראינו ממרחק איזה עצי יער במקומות שונים, ובכל זאת מלאתי גיל בכל הדרך בנסעי בלוית אחינו התמימים על עגלה אחת, ואיש יהודי צעיר לימים, אשר נמר חק למודו בבית הספר לחברת כל ישראל הברים, נוהג בעגלה, אף כי התעצבתי אל לבי בזכרי כי עמל ההברה היקרה עולה בתהו, ותחת יוגבים וכורמים ויודעי דעת, הוציאה עגלונים מבית ספרה. נסיתי דבר אתו והנה הוא יודע שפת אשכנז וצרפת. ולפי דבריו אבה בכל לב לעבור את האדמה, אך מי יתן לו כברת ארץ? בכל זאת רויתי ענג בראותי כי בכל תנועותיו ותהלוכותיו לא ראיתי אף צל העגלונים הבורים והרשעים בפולין ורומיא הלבנה, וכאשר הוכחותיו על אשר עזב את עבודתו בשדמות בית הספר עעי בתט לבו בי בכל עמלו שמה לא מצאה ידו להרויח יותר משבעה או שמונה רו״ב לחדש. והשכר הזה לא יספיק לו ולבני ביתו, בעוד אשר במצב עגלון ירויח יותר. מחיר המסע על עגלה מיפו לירושלים הוא חמשה פראנק, ויותר מחמשה אנשים לא יוכל העגלון לקחת על עגלתו.

במרחק כל חצי שעה עומד בית קטן למשכן אנשי חיל, אשר העמידה הממשלה לשמור את הדרך משוררים בלילה. ועל פי החק נחוץ כי ימצאו שמה עשרה אנשים בכל בית כזה. אבן רבם כבלם ריקים, ורק זער שם ימצא איש אחר או שנים, ובכל זאת הדרך בטוח מגנבים ושוררים. ולפי הנראה השתדלו תושבי הארץ הקרושה עצמם להמעיט מספר השומרים, יען בימים הראשונים קרה לפעמים כי השומרים עצמם התנפלו על הנוסעים וינצלום. בשעה השביעית בערב עזבנו את יפו ונסע כל הלילה, הדרך היתר, מלאה מהמון עוברים ושבים לרגעים, אלה רוכבים על חמורים קטנים ואלה על דבשת גמלים, ורבים הולכים רגלי בר,שקט ובבטחה כבכל המקומות הבטוחים באיירופא. ובשעה העשירית בלילה באנו לרמלה, והעגלון עמד להנפש בחצר בית מלון אשכנזי אשר מצאנו בו חדר גדול ונקי, וקאפע טוב כבאיירופא ונהיה שטחים.

זמן לא רב נפשני ברמלה ונשים לדרך פעמינו הלאה. הלילה היה ליל חשך, האויר היה חם ונעים מא־, הסוסים מהרו לשאת אותנו כעל כנפי רוח, עד כי נוכחתי עוד הפעם, עד במה רחוקים מן האמת סופרי בה״ע לישראל — ולפעמים גם הרעראקטורים עצמם כביכול — בישבם לשפוט על גוי וארץ יחדו אשר ראום רק בחלום הלילה, כי מי מהם לא נסה לחות רעת כי כל אחינו בארץ הקדושה נרפים הם ולא יצלחו לכל מלאבה, ולוא באו על מקומי ברגע ההוא, כי עתה יכלתי לנקר עיניהם ולהראותם כי גם סוסי בני ציון רוח ולא בשר הטה. ובכן נסענו שמחים וטובי לב עד השעה השניה אחרי חצות הלילה, עד בואנו לבאב אל וואד ונעמוד שמה להנפש.

במקום הזה תכלה אדמת המישור, ומיפו עד הנה לא ראינו כל הר

עמוד 28

וגבע בטשך שש שעות וחצי. ומן המקום הזה והלאה יחלו רכסי הררי יהודה להשתרע. על המקום הזה עומד רק בית מלון אהד ויהודי אשכנזי יגור בו. העגלות והסוסים עמדו על אם הדרך, כי בבית המלון אי; מקום מיוחד למענם, נגד המלון נמצא איזה רפת בקר וערבי זקן יגור בו, והוא המכין קאפע שחור בער הנוסעים העומרים פה להנפש, וחיק שם לו ארון המלון, כי כל נוסע מחיב לשתות אצלו ספל קאפע אם יאבה או ימאן. אני צמאתי מאי למים וחפצתי לשלם להערבי למען יתן לי מעט מים לשתות, אך הוא לא שעה לדברי אף כי הפצתי לתת לו חצי פראנק (עשרים קאפ׳), באתי לחדר אדו; המלון היהודי והחאוננתי באזניו על המעשה הרע הזה והוכחתיו על פניו בער הכנסת האורחים המצינה הזאת אשר בה יתפארו ילידי ארצות המזרח, אך לשוא! אפס אחרי אשר השמעתי באזניו כי אודיע זאת בקהל רב, הלך ויגש לי כוס מים בפנים נזעמים. ורעי ה׳ בלום לא ידע מזה, כי המו: הנוסעים והעגלות אשר התלכדו במקום הזה הפריעוני לספר באזניו את דבר הנבלה הזאת, והערבי לא הרפה ממני למען אשתה את משקהו, עד אשר הרפתיו בחרפה איזה פעמים. אחרי אשר עמדנו כשתי שעות במקום הזה שמנו לררך פעמינו בשעה הרביעית, אפס יען כי ההר הראשון מהרי יהודה רם ונשא מאור, עד כי כתחתית ההר ער מרום פסגתו ישתרע באיר חמשה או ששה וויערסט, נאלצנו לעלות עליו ברגלינו■ וכאשר עלינו על ראש ההר החל השחר לצאת על הארץ. ישבנו עוד הפעם על העגלה ונרד בקעות ונעלה הרים עד בואנו אל עמק נחמד ושם מצאנו שתים שלש חנויות להיהודים ונחל מים קטן שוטף דרך העמק, נפשני שמה איזה רגעים, והעגלון נתן מספוא לסוסיו למען יחליפו כה לעלות על ההר האחרון אשר לא נופל גם הוא מן הראשון בשיא חסנו, ואנחנו לא חפצנו להבות על העגלה ונלך רגלי, יען התשוקה בערה בקרבנו מאד למהר לראות את ירושלים וסביבותיה, לא שמנו לב לחם השמש אשר להטה על ראשנו, ונלך לבטח דרכנו. מרחוק התענגנו לראות את "רמה" אשר עליו עומד בגין חומה על קבר שמואל הנביא; ועוד הרים וגבעות אשר על כל אחד מהם נמצא איזה ציון או זכר משרידי ממשלת יהודה. וכה הלכנו בלבות מלאים שמחה ותוגה והתענג על החזיונות העתיקים אשר נגלו לפנינו בכל עבר ופנה עד קרוב לפני שער העיר. שמה ישבנו על אחר הסלעים לנוח ער אשר בא העגלון ונשב על מקומנו, בקרבנו אל העיר ראינו איש יהודי יושב על אם הררך ושבין מתחת למדיו לגזור כנף כל בגד יהודי א1!־ח, וכן נגש אל אחת העגלות לעשות מעשהו, אך לעגלתנו לא קרב בראותו אותנו מלבשים בבגדי איירופא וידמה בלבבו כי לא נתן לו לקרוע קרע בבגדינו לאות אבל על חרבן בית מקדשנו. וברגע ההוא הזכרתי לרעי ה׳ בלום את אשר כתב הדר. ל. א. פראנקל במסעיו לירושלים כי האיש נגש אליו בשכינו עד כי נבהל מפניו ויאבה לירות עליו בקני רובה. ולא יכלתי להבין אם רוח השירה

עמוד 29

הטובה עליו נחה על הרר. בכתבו דבריו אלה, או אחינו יושבי ציו; 'השכילו במשך חמשה ועשרים שנה, ולב להם להבין כי תחת אשר יקרעו היראים את בגדיהם יקרעו הלובשים מלבוש איירופא את לבם ההומה לשבר הבת יהודה, כאשר צונו הנביא במליצתו המלאה חן ושכל טוב, כל הדרך עד קרוב לשער יפו גוזל עיני דמעות ולא יכלתי להתאפק מבכי מהמון רגשותי אשר השתרגו עלו עלי מכל עבר ופנה רגע פעם אחת. כל חזיונות ימי ילדותי אשר חזיתי בלמדי ספרי נביאינו המזכירים שם ירושלים לתר,לה או לתהלה. הקנאה הגדולה אשר קנאתי בנוסעים אשר כתבו מסעותיהם ירושלימה על ספר ועיני ראו רק אותות מתים בקראי ספריהם, וכל החרפות והגדופים אשר הסכינה אזני לשמוע ברוב ארצות הנוצרים, כי מוזרים אנחנו לשכנינו לרוחם ולדרכי חיידם; אלה וכאלה התרוצצו בחבי בזכרי כי על אדמת אבותינו תדרוך כף רגלי                                        ברגע זה, ואיש   לא יעוז להשמיע באזני

כי גר אנכי      פה.       אל כל עבר ופנה   אשר אפנה את            שכמי הנני שומע קול

מאחרי מפי     איזה      מחמדי או נוצרי   לאמור: פה ינוחו עצמות אה־ מנביאי

ישראל, שם     קבר       אחד ממלכי בית   יהורה. פה עמר       היכל ד׳ צבאות. רגשות

כאלה מלאו כל חררי לבבי עד כי לא ידעתי נפשי אם אבכה או אשמח. וכן הגיתי ברוחי עד אשר עמדה העגלה על מקומה לא רחוק כשער העיר. יען לא יתכן לבוא אל העיר פנימה בעגלה בגלל חוצותיה הצרים, ואיזה אנשים מאחינו הספרדים העומדים ומחכים על האורחים הבאים יום יום בבקר, מהרו ויתנפלו על חפצינו ומלתחותינו לשאת אותם לבית המלון של ה׳ ארנשטיי; (יהודי מומר) ואיש את רעהו דחקו כי כל אחר מהם התאמץ להרויח דבר מה, ובכן באנו ירושלימה בשלום.

ירושלים

ברגע הראשון לבואנו לא ישבנו לנוח מעמל הדרך ונלך לראות את כל מוצאי ומובאי העיר. ואת אשר לא פללנו מראש מצאנו בה, חוצותיה מקצפים באבנים, ואיזה רחובות נקיים. גם בתי חומה יפים אשר בנו הנוצרים. ביחור נמשכו עינינו על איזה בתים גדולים וטובים אשי נבנו בתבנית מגדל לא הרחק מבית תפלת אמאר העוטר על הר בי!ת ה׳, וכפי אשר נוכחתי איזה ימים אחרי כ; נקרא המקום הזה "עקסי-האמא", ובו תגורנה נשים נזירות מבנות צרפת. המשכיל הנכבד ה׳ דובער שטיינהארט, אשר נלוה אלינו רכל אשר הלכנו לתור את העיר וסביבותיה, הלך אתנו לראות גם את המקום הזה. בבואנו אל החצר נגשה אלינו אחת הנזירות מכםה בצעיף שחור ותנהלנו לחדר יפה ונחמד, וכרגע נעלמה מעינינו ותסגור הדלת אחריה. אח״ב פתחה נזירה אחרת את הרלת ותבט עלינו בפנים זועפים ועינים מזרי אימה ותמהו;, וכרגע סגרה גם היא את הדלת ותצא, ואנחנו נשארנו סגורים מכל צד ונהי בעינינו כאסירים בבית כלא יפה. אחרי איזה זמן באה נזירה אחרת ותנהלנו

עמוד 30

לררת במעלות בעמק הארץ וגבוא לחדר גדול כאור אשר אור כהה יגיה חשכו, ובו ישבו כחמשים או ששים נערות קטנות אשר למדו דת הנוצרית ושפות איירופא, ומהן היו רבות מבנות הערביים אשר בגמר; לק למורן בבית הזה תהיינה לנוצריות גמורות. משם ירדנו עור בשלבי אבנים ונבוא לחדר רק ועל רצפתו המרצפה באבנים גדולות וחלקות הראתה לגו איזה סימנים אשר לפי דבריה יורו על מחוקק הנוצרים אשר ישב במקום הזה בעת אשר חרצו הסנהדרין את משפטו. ואנכי אף כי רבות ראו עיני חפצים עתיקים ורבות חקרתי בקדמוניות עם ועם, אפם אחרי אשר רק עיני בשר לי, לא ראיתי שם מאומה מכל אשר חפצה להראותני, ורק זאת ראיתי כי החדר הוא עתיק לימים מאר באמת. ט; החדר הזה הלכנו דרך אולם ארוך ואפל כמעט ונבוא לחדר אחר אשר גם שמה הראתה לנו אותות עתיקים כאלה אשר לא ראינו בחדר הראשון. משם ירדנו עוד הפעם ונבוא למערה חשכה וארוכה אשר תוצאותיה עד כתחת להר הכוריה. אפס יען כי נקל היה להערביים לבוא דרך המערה הזאת למשכן הנזירות לגנוב כאות נפשם, ע״ב סתמו את המערה בחומת אבן באמצע לרחבה. באחת מפנות המערה הראתה לנו מקור מים חיים נובע לאט, ומימיו יספיקו לכל גרי הבית הזה.

בפעם אחרת פגשתי ברחוב העיר את אחר ממכירי איש נוצרי ארמעני מרוסיא והוא בקשני ללכת אתו לראות את בית התפלה הנרול הנקרא על שם ישוע הנוצרי, ואשר לפי המסורה אשר ביר הנוצרים תנוחנח שמה עצמות מחוקקם') בבואנו אל החצר המוקף בחומות גבוהות מסביב נהל אותנו נזיר יוני אחד לראות את כל מוצאי ומובאי הבית. ואין קץ לכל העשר הרב אשר ראינו בבית הזה. בתוך בית התפלה •על הרצפה נבנה קבר מחוקקם, ועצם הקבר הוא מתחת להרצפה במערה לפי דברי הנזירים.

הלכנו לראות את קברי המלכים, והשתוממנו על העכורה ’ הגדולה אשר העמיסו על העם לחצוב בסלעי איתן מערות גדולות כאלה, ובתוך המערות הררים אין מהפר. יציעות ושכבות ועכורים הצובים בסלע ועליהם ציצים ופרחים עשוים במלאכה נפלאה, וכן הלכנו לראות את המערה הגדולה אשר אצל שער דמשק אשר עליה יספרו יושבי ירושלים כי ארוכה היא מרחק שלשה ימים. אני ורעי ה׳ בלום ועור ארבעה אנשים ומהם נם המשכיל ה׳ שטיינהארט לקחנו נרות ומנורות בידינו ונלך לתור את המערה והרצנו בלבנו לבוא עד כרום קצה. אצל פי המערה עזבנו נער ערבי ומנורה בירו למען נדע את הדרך לשוב, בבואנו אל המערה נאלצנו לרדת במורד עמוק מאד. המערה היא אמנם גדולה ורחבה, הלכנו בה בערך חצי שעה ונבוא לסעיף סלע אחר המפכה מים חיים קרים. ושמה ראינו עוד מערות קטנות, תאים

*) אם הוא באמת קברו של ישוע או אם קבור הוא בלב העיר בכלל זאת היא שאלה אחרת אשר לא פה המקום לדבר מזה

עמוד 31

ומובאים, ונתור את כל; ער אשר באנו אל קץ המערה ואז שבנו לצאת ממנה ע״פ הסימנים אשר עשינו בבואנו אליה, ואז נוכחנו לדעת עד כמה ישתדלו אחינו יושבי ציו; לחקור אהרי קדמוניות אבותינו וער כמה נוכל להאמי; בספוריהם. על המערה הזאת יספרו כי בה עבר צרקיהו מלך יהודה בברחו מפני נבוכדנצר, אפם לפי דעתי אי; כל יסוד לההגדה הזאת, לא לפי מצב המערה, יען הוא נס לערכת יריחו; ולא לפי תכונת המערה אשר בעיני היא איננה עתיקה מאד, יען ממנה יחצבו אבנים לבני; ועל כן תתגדל ותתרחב יום יום.

עלינו גם על ראש פסגת הר הזתים הנשקף מעבר אחר על פני כל העיר ושם נקל לראות את הר בית ד־ עם בית תפלת אמאר והחצר, ומעבר השני נראה את הירדן בשטוף מימיו לתוך ים המלח. באנו לקבר חולדה הנביאה אשר לא ראינו בו כל רבר עתיק. ואח״ב הלכנו לראות את הבנינים החרשים אשר תבנה כעת ממשלת רוסיא על המקום אשר עמר לפנים איזה היכל (לפי ההגרה הוא היכל הילני המלכה.), בחרר אחר נמצאים קברי נוצרים עתיקים וארונות אב; קטנים, ובחדר אחר ראינו חפצים רבים עתיקים באמת אבל מעטים מהם משרירי ישראל. רצפת ההדר נעשתה במלאכה נפלאה מאד מעשי מאזאיק, ועליה פטורי ציצים ופרחים נחמדים מאד, תבנית כל חי וכל עוף כנף, אשר על כ; נוכחתי כי מעשי ירי הנוצרים הוא ולא משרירי בית יהורה.

בהיותי בעיר נורעתי לראש כהני הרוסים ה׳ אנטאגין, ומצאתי בו איש מ ־1א רוח חכמה ורעת; הוא יורע איזה שפות איירופא, ובמשך כהונתו בירושלים אכף אוצר גדול מדברים עתיקים, וביחוד ספרים כ״י יקרים ומטבעות ישראל עתיקים. ובדרך כלל נהניתי מא־ למצוא בארץ הקרם איש דעת ומלא רוח סבלנות כמוהו. ־

רעי ה׳ בלום אבה להשאיר לנו איזה חפץ לזכרו; היותינו בירושלים,

ויקרא לפ$ט$גראף לחקות את תמונתינו בעמדנו נשענים על קיר היכל ה׳ ההרוס, ואנכי אספתי המון מטבעות יהודה מימי המכבים ועור איזה חפצים עתיקים וספרים כ״י וברוכה.

איזה פעמים בקרתי את החכם רר. הערצמערג משגיח לבית היתומים אשר יסרו אחינו בני אשכנז, ומצאתי נעם בחברתו, כי מצאתיו איש מלא הכמה ודעת ויראת ד׳ היא אוצרו, ואת הנערים יאשר בדרך התורה והחכמה ומי יח; ותמצא יד אחינו להגדיל את בית היתומים למען יוכלו לקבל ייתר מששה נערים, כי עתה היה הבי,־ הזה לכבוד ולתפארת לאחינו. אם אמנם רבות צררוהו הקנאים השוטים ומשחיתים להבל, יצירי כפי הרבנית מבריסק ואישה הרב, אשר ככלבים יהמו ויסונבו בעיר הקרש לככסך איש באיש להכות ישרים על יושר, אבל הדר. הנכבד לא יחת מחמת הנבלים ראלה והוא יעשה את מעשהו באמונה, וכאב לבנים ידאג בעד היתומים האלה,

עמוד 32

יהי שמו מבורך לעולם, וגם המשכיל ה׳ שטיינהארט, הכורה שפת עבר בבית הזה עושה מלאכתו באמונה. ולוא עמד בית הת״ת תחת השגחת שני האנשים הישרים האלה, כי עתה לא הוליד הרשי משחית כתלמידי הרבנית מבריסק, ולא יצאו משם ריקים מתורה וחכמה כאשר עד היום.

באחר הימים בקרתי את בית הכנסת להקראים הבנוי במערה עמוקה.

הבית הוא קט; מאוד, ועל קירותיו מצאתי שירים ופזמונים מעשי ידי פיר- קאוויץ. שאלתי את פי רב הקראים כמה מספר בני אמונתו בעיר הקדש? והנה רק שלש משפחות נמצאות שמה, והשתוממתי כי אמת נכו; הרבר, כי עד היום לא הצליה להם לאסוף עשרה אנשים בירושלים. אף כי חשובה ירושלים בעיניהם מאד, ומרבים המה לעלות אליה, אכן פליאה היא ותהי להידה.

למען ציון לא אחשה!

מכל המו; המאמרים והמכתבים אשר נדפסו במ״ע שונים על דבר המריבות והקטטות ועלילות הרשע על אדמת הקדש, לא התעוררו אחינו יושבי רופיא לתת לב למצב אחינו בארץ הקדושה עד השנה הזאת, ומבלי להפריז על המרה, עלינו להורות כי הס׳ "ארץ צבי" הניפם "בהשחר" הוא עורר את בני ישראל ברוסיא לשים לב על הדבר הזה, יען כל קורא מבין חזה בו דברים כנים ואמתים והרשות אשר לא שמעה אזנו כעולם מכל השערוריות אשר תעשינה בערי יהודה, עד כי כל קורא ידמה לראות את כל הנעשה שמה כבראי, כמו כל המהוה הוא לנגד עיניו, כי על כ; על כל איש דעת לתת תורה להמחבר[*]) הנכבד כותב הספר הנזכר, אשר גלה לנו חדשות ונצורות כאלה, וביחור על דבריו המתאימים עם דאמת והצדק.

אחשוב למשפט כי לי הצדק להעיד על אמתת דברי הספר הזה,

באשר רבות ראיתי ושמעתי פה בירושלים וכן בערים אהרות בארץ הקדושה אשר עברתי בהן.

בשובי ליפו מירושלים העירוני איזה אנשים כי העגלון ה׳ בן ציון אשר הובילה על עגלתו כירושלים הוא גם הוא היה למטה זעם ביד הנבל אברהם יוכיל, אשר עזר על ידו לרעה; ומאשר שאלתיו אם קרא את הס׳ ארץ צבי? עגני כי יורע הוא את רכל והורה לי כרגע כי כל דברי הספר כנים ונאמשים, ואמנם גם אותו משך אברהם יוסיל בחבלי שוא ויהי אחד מבני חברתו כל עור אשר לא ידע את ערמתו, ויהי אך ראה כי נבל הוא ומרצה, נער כפיו ממנו ויעזוב את עיר מושבו ויבוא לשבת ביפו, ובהיותו נוהג בעגלה טוב לו עתה מאז.

בעברי דרך ביירוט ראיתי איש צעיר לימים ושמו זיירע, אשר נאלץ

[*] הוא המשכיל הנכבד המנוח מו״ה מנחם טענדיל זיל סליזענסק אשר בנאליציא.            המו״ל,

עמוד 33

לנוס מצפת מתגרת יד הרבנים והממונים אשר עלו כשואה על ביתו ויגזלו ממנו את כל אשר לו וישאירו אחריהם רק ארבעה קירות ריקים, ואת אשתו לקחו ממנו וישלחוה להוריה באיירופא ביד חזקה, האיש הזה הוא אחר מחללי הרבנים בצפת, הנזכר בהשהר חוב׳ ב׳ שנה זו, והנה אחרי כל אלה אל יחשוב הקורא כי יודע הוא את כל הנעשה על אדמת ישראל, חלילה! ברור הדבר כנכון היום כי עוד מאה ספרים כאלה (ארץ צבי) לא יכילו לספר את כל תועבות הרוצחים הקדושים בארץ יהורה, והסבה לכל השערוריות הנעשות שמה היא רק החלוקה הארורה, אשר מנפש ער בשר תכלה ביושבי ארץ הקרושה. וזאת לדעת כי רוב היהודים בטבריה, צפת וחברו; הנם חסידים מכתות שונות, אשר כל כת תתהלל באלילה ורבה הקרוש כי אי; כמהו בכל הארץ, וכל הקדושים זולתו אך פסילי עץ ואבן המה, ובארץ הזאת אשר אי; לה כל משפט ממלכה וממשלה, ואיש את רעהו יבלע חיים ורמים אי; לו, נקל לרעת כי פה מצאו החסידים כר נרחב להתהולל ולהשתגע כאות נפשם, וביחור בצפת, אשר מספר תושביה היהודים שוה הוא כמעט למספר היהודים בירושלים, שמה תגדל רעתם עד אין קץ. ואם אמנם לא הייתי בצפת, אבל די לי לשפוט מזאת אשר ראיתי מאחיהם החסידים בחברון. בערב יום הששי הלכתי להתפלל בלוית המשכיל הגביר ה׳ ישראל בלום טקערטש והמשכיל ה׳ פייביש לילענבלום לבית תפלתם. בית התפלה הוא בחדר מעון משפחה אחת קטן ודל, אשר על זאת אספו רבבות אלפי כסף באיירופא ומשולחים הלכו לכל קצוי תבל להצליחם אם רק יזילו זהב מכיסם ייחכלית בנין ביהכנ״ם בעיר הקרושה חברו; אשר שם תנוחנה עצמות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב במערת המכפלה, וזה הוא בית התפלה אשר בנו. אם אמנם כבר עמד הבית הקטן הזה על תלו זה שנים רבות, ורק בעד הרבבות אשר אסף המקזלח נדב בטובו חרר אחר להתפלל בו, אף כי הוא ובני ביתו יגורו בו. באמצע התפלה יצאו אנשים רבים לחדר הקרוב אל חדר התפלה, הוא הי־ר המשכב לבעל הבית, ויחלו לריב איש את רעהו בחזקה על דבר עני; הנוגע לכסף. וכה רבו עד אשר כלו להתפלל. ובעוד אנחנו משתוממים לראות כי חסידים קדושים במקום קרוש ובעיר קרושה, אי; אלהים כל מזמותם, להתפלל בעת התפלה, והנה איש צעיר לימים כבן חמש עשרה שנה אחז בזקן איש שיבה ויגיעהו הנה והנה בשחוק פרוע, וכה אמר אליו: ״האם מצאה האשה הצעירה הזאת, העומדת פתח הבית, חן בעיניך ? הגירה לי ואדבר בך נכבדות באזניה עד אשר תהיה לך לאשה." דמי רתחו בקרבי לראות עזות נמרצה כזאת, ואשאל אורות האיש הזקן מי הוא? והנה הנד לי כי זה הוא הגביר הנכבד הנודע ר׳ בנימין חלפן מווילקאמיר, אשר כא הנה זה לא כביר אחרי אשר נשרף ביתו וכל רכושו בשנת תרל״ח, אשר אז עלתה כל העיר על מוקדה, ואחרי כ; מתה עליו אשתו ובגו היקר, עד אשר נשאר כערער בערבה, כי על כן חשב למצוא תנחומות לנפשו הנהלאה

3 «.                                                                                                           Massa beerez lutkc

עמוד 34

לבלות שארית ימיו בתורה ועבודה על אדמת הקדש. האיש הנכבד הזה בעמדו על גפי מרומי ההצלחה הצטין בנדבת לבו, וידו היתה פתוחה לדל, ורוב עסקיו לא מנעוהו מהנות בתורה תמיר, ופה בחברון הנהו האחד בכל העיר ההוגה בתורה יומם ולילה ודבר אי; לו עם אדם, בעוד אשר כל יושבי העיר כמעט יבלו בהבל ובבטלה ימיהם; ומלבד איש צעיר לימים, שמואל יונה שמו, אשר כשארלאטאן או כמשגע נראה לי, אשר עליו ספרו נפלאות בי יורע תורה הוא, הנה רבם כבלם הנם בורים גמורים, כי על כן ישנאו תכלית שנאה את הישיש הנכבד ר׳ בנימי; חלפן אשר לא יתערב בחברתם וכל ימיו יבלה בתורה תועבת החסידים.

בירושלים גדלה מאד צעקת המו; העם על הרבנים והממונים ועל הקאנזול העסטרייכי העוזר על ירם לרעה. אפס מביני דבר הראוני לרעת כי מקור הרעה הוא בהממוגים היושבים ברוסיא, והממונים בירושלים הנם רק כחומר ביד היוצר בידיהם. הממונה ברוסיא בשלחו לאה״ק אלף כסף, יצוה במכתבו לחלק מזה שני אלפים ולשלוח לו שטר קבלה על שני אלפים, למען יוכל להראות כי אמנם שלח שני אלפים. והממונים באה״ק נאלצים לשמור מוצא שפתיו אף בי יודעים המה ברור כי עוד אילף כסף שכח בכיסו. ובראותם כי האדון הרוסי רב החסד הרואי לטובת עניי אה״ק בכל צדקתו לא יכהו לבו לגנוב מכסף הקדשים, ימצאו היתר לעצמם מקל והומר, יען גם הם (הממונים) המה מכלל העניים הלוקחים מכסף החלוקה; ונוסף לזה הלא המה העוסקים בצרכי צבור, ומדוע לא יהגו מ; הכסף הזה יותר מיתר העם? הן אמת בי לוא שאלו את פי הציק והיושר, כי עתה לא צוו עליהם לקחת חלקם בחלוקה, יען רבם הנם עשירים, ומהם גם עשירים גדולים; למשל לוא לא לקה ר׳ רפאל דיין בצפת הלק מן החלוקה, גם אז לא גוע ברעב יען ההכנסה מעשרים ושמונה בתים גדולים וטובים אשר לו דיה להאכילו ולהשקותו עד לשבעה, ומה גם כי הבתים האלה אשיר מחירם עולה להון רב לא נחל כאבותיו, ובהיותי עור כברת ארץ גדולה רחוק מצפת שמעתי כל אבן מקירות בתיו צועקת "משוד עניים!" וכן גם דצדיק שנייאר-זאהן נכד הצדיק מליובאוויטש הממונה על החלוקה בחברון, אשר בנה לו זה לא כביר בית אבנים מארבע מכפלות, אשר מחירו עולה ער ארבעה אלף לירא (40.000 רו״ב), מלבד את אשר גשאר לו בכיסו, גם הוא כבר דאג לאחרית

בניו, ומה גם לאחרית בתו........................ כנורע לכל......................... אפם הממונים

חכמים המה ממנו, המה לא את פי הצדק ישאלו כי אם את פי הרבנים היודעים רק להורות דיני איסור והיתר שאסור לכל איש ישראל ללמוד לשו; וספר, ומותר לעשות כל תועבה בשם ד׳, רק לבל תאבד ממשלתם על רוח וגו המון העם; ונפלא מאד כי גם איזה מהקאנזולאטען נוצרים מלירה ומבטן, אשר מעולם לא למדו בהדר אחר את הרבנים והממונים אצל ר׳ שמעיה המלמד, גם המה יודעים בעל פה הלכה למעשה כאחד הגאונים

עמוד 35

הצדיקים מה לאסור ומה להתיר, וגם הכה יקבלו חלוקה גדולה כאחי הקדושים, אחרי אשר הרבנים סמכו את ידיהם עליהם כי ראוים המה להורות הוראה בישראל על אדמת יהודה. ורק כיוצא מ; הכלל הזה הוא השר הנכבד הגענעראלקאנזול הרוסי אשר ידיו לא נגעו בדמי עניים, אחרי אשר ככל הכו; היהודים הרוכים אשר באו להשתקע בארץ הקרושה עור לא פנה איש אליו, בחשבם באולתם לצאת כאפלה לאור גדול, אם ישליכו מעליהם עול מכשלת רופיא, כי על כ; ברגע בואם על האדמה הזאת יקבלו עול ממשלת תוגרמה. אפם אחרי עבור זמן כה יוכחו לרעת כי טעו בחשבונם וינחמו באחריתם, אבל כבר אחרו המועד, אחרי אשר רק שם ממשלת תוגרמה נקרא על הארץ הזאת בפי הדיפלאמאטיע, אבל באמת רק צל ממשלתה עליה, והמושל האמתי עליה הוא "אגרוף רשע," ומה צרק הרב המו״ל באכרו (השחר חוב׳ ב׳) כי "כמקיה מי רפש אשר השרצים הגדולים יבלעו את הקטנים מהם תראה הארץ הזאת." ואלה אשר חדשים מקרוב באו בראותם כי ממשלת תוגרכה*) לקנה רצוץ היא, ינוסו אל הקאנזול הרוסי לעזרה, אבל הוא לא יקבלם עוד תחת חסות ממשלתו, אחרי אשר כבר יצאו מרשותו בראשית בואם, ואז אוי אוי להם, ואם תאונה להם רעה מירי עושקיהם עליהם לקפוץ פיהם ולשאת תלאותיהם ביומיה, כי אי; איש אשר יגן עליהם, והקאנזולען מעסטרייך ובריטניא הלא כים אחד להם עם הממונים, ואם יהי; אחד מעבדי הממשלות האלה להביא משפטו לפגי הקאנזול על הרב או המכונה אז יגרשהו בחרפה ועוף ;הלך עלי! אמים כי ימחה את שי׳ץ מספר עברי ממשלתו ואז יאבד דרך.

המסיתים מלאנראן מצאו כר נרחב לעלילותיהם בירושלים. כסף כאפר יפזרו על בתי הספר אשר יפדו בעד עניי בגי ישראל הקטנים, וכן יש להם בית ספר למלאכה בער הגדולים; ובהיותי בבית ה׳ שיק ראש בית המלאכה, ראיתי רבים מבחורי ישראל האוכלים על שלחנו ואלה המה אשר המירו כבר את רתם, כ; ישלחו רופא חכם לכל איש יהודי הדורש עזרתו וגם רפאות תעלה יתנו חנם, מלבר בית החולים אשר להם, אשר שכה יבואו המונים המונים מבני יהורה, ובעברי איזה פעמים לפני פתח בית החולים ועויתי משמוע את הקולות והצעקות ממאות חולים אשר איש את רעהו ירחקו לבוא ראשונה; וזאת לרעת כי מספר החולים בירושלים גדול לעמת כל ערי התבל, לרגלי המחלות השונות השוררות שמה, וביחור מחלת הקרחת טיפוס ודלקת המוח, כי על כן נקל להמסיתים לצוד את האמללים ברשתם באמצעים כאלה. ובאמת אין עיר בכל דארץ אשר ומצאי בה המו; ממירי דת כבירושלים, עד אשר אל כל אשר תעיף עין תפגוש באיש יהודי אשר המיר

*ין טוב; מאליו כי בל זה הוא רק בירושלים, אבל הקולוגיסשים העומדים תחת ממשלת תוגרמה טוב להם מאד, והדברים עתיקים.

*3

עמוד 37

ו־תו. אפם אם יפלא הדבר בעיניך הקורא, איך יתכן כי הרבנים יביטו זאת ויחרישו! בעיני לא יפלא, ואתה הט אזנך ושמע: זה לא ככיר יסרו אחינו באשכנז בית יתומים בירושלים, ועל פי הפראגראממא אשר עשו יכלו לקבל לחנך רק ששה נערים מבני האשכנזים. לראש בית היתומים הפקד החכם המהלל הדר. הערצבערג (נודע על ידי ספרו המפואר "יורישע פאמי- ליעגפאפיערע" אשר אדותיו כתב ה׳ סמאלענסקי; את מאמרו "לכל זמן" בהשחר שנה ד׳), הנודע לכל לאיש יקר ונבכי■ אשר יתנהג ע״פ תורת ישראל לכל חקותיה ומשפטיה, אפם יען כי כל איש ירע מראש כי לא יתנוהו הרבנים הצדיקים לתת את בניו ללמוד לשון וספר, ע״ב נשאר בית היתומים ריקם, מלבד איש זקן שואב מים הרהיב עז כנפשו לתת אחר מכניו הרבים על יד הדר. הערצבערג, ויהי כאשר שמע הרב מבריסק את דבר הנבלה הגדולה הזאת, וישלח לקרוא את הזקן וית; עליו בקולו כי ימהר לקהת את בנו מבית היתומים, ואם לא, אז מרה תהיה באחרונה. ראשית דבר יצוה לשבור מטה לחמו לבל יביא עוד מים לביהכ״נס כאשר עשה ער כה, ואח״ב יחרימהו מקהל הגולה. האיש האמלל בבה ויתחנן כי בנים רבים לו והוא עני מדכא אשר אי; לאל ידו לחנך את בניו אף לא להאכילם לחם יבש, אפם שערי רחמי הרב נגעלו ולא נעתר לו בשום אופן, בי לא לגאון בישראל לדעת רחם. אבן הרבנית רבת הלב הנודעת לתהלה בכל ארץ רוסיא

ע״י צדקתה ובור לבבה...................... נכמרו גחומיה על האמלל ותען ותאמר

אליו: "לך תנה את בנך על יר המיסיאנערים ולא אל בית היתומים יען אם יעזוב את אמונתו אז לא לנו הוא עוד, תחת אשר אם ילמוד דעת יסיר אחרי כ; לב צעירים אחרים מבני ישראל." ואני לא אי־ע בעניי אם השיב לה האמלל אלף תורות בער עצתה הטובה, אך זאת אדע כי נאלץ להשיב אליו את בנו מבית היתומים, ועתה קבל הרר. אל ביתו נערים מבני הספררים נגד חקי הפראגראממא.

הנה כי כן לא יפלא עור אם רבו יושבי ירושלים להמיר כבור אלהי ישראל. ענים הנורא כצד אחר, ולחץ היעזואיטים מהצד השני יריחום למדחפות באי; כל תקוה להעמיד רגלם במרחב. וכל עוד אשר לא יעשו סדרים חדשים בהחלוקה באופן אשר לא תוכל להיות מטה זעם בירי הממונים הרשעים והרבנים הצדיקים כל עור אשר לא תהיה כזאת, אין כל תקוה להיטיב מצב המון העם. ובאזני שמעתי מפי אחד הממונים, אשר העיז פניו להגיר בפני לאמור: "אך לשוא תעמלו אתם יושבי איירופא לכונן פה בתי "ספר או קולוניות לעבודת אדמה, ובכלל איזה סדרים חדשים מאיזה מין "שיהיו, כזאת היו לא תהיה לעולם. ואנחנו כאשר עשינו ער כה כ; נעשה "ים להבא, הלא לאצילי בני ישראל בצרפת בריטניא ואמעריקא אי; כל "צדקה לעשות פה סדרים חדשים, יען לא מנדבת ידיהם אנו חיים, כי לא "ישלחו כסף, לטובת החלוקה, ואם כן נשארו רק אחינו הישרים ברוסיא

עמוד 38

"השולחים באמת כסף רב, אבל המה לא ידרשו ולא יבקשו לעשות חדשות "כארץ הקדושה, כי על כן אף אם תציגו רגל אחת בשמים והשנית על "הארץ לא יצלח לכם רודפי חדשות לעשות מאומה." הנה בי כן, שמעתי שם החברה הקדושה "כל ישראל חברים" מנאץ בפי רבים מהצבועים האלה, ולא יבושו לחרף ולקלל את השר מונטיפיורי בראש כל חוצות, יען כל הכסף הרב אשר הוציא בארץ הקדושה לא נתן על ידם. והנה מדי דברי אורות מונטיפיורי עלי להשמיע בי אם לא צרקו הצבועים הנוכלים בזאת אשר יקללו את האיש הנכבד הזה, אשר לבו אך טוב לישראל, אך כפי אשר הורוני לדעת אנשים ישרי לב נצדק אם נתלונן עליו כי בכל הכסף הרב אשר הוציא באה״ק לא הביא כל תועלת ליושבי הארץ הזאת. ואם אמנם כל איש יוכל לעשות בכספו ככל אשר תאוה נפשו ויוכל גם להשליכו בנהר ואין כל צדקה לרעהו לבקש טמנו חשבון על מעשיו, אבל ביגיע זרים לא היה לו למונטיפיורי לעשות כאדם העושה בשלו. ההון הרב אשר הניח אחריו הנדיב ר׳ יהורה טורא ז״ל מנוי-ארלעאנם לטובת אחינו האמללים באה״ק לקח מונטיפיורו ובנה ממנו בית גדול למשכן שש עשרה משפחות מחוץ לחומת ירושלים, אשר מחירו לא עלה יותר מחמישית סך הכסף, מלבד אשר שמו הבונים והממונים בכליהם. ומי נהנה מן הבתים האלה יותר מאיזה חרשי משחית חברי הצבועים? בעוד אשר בכסף הזה נקל היה י*ו ליסד קולוניא טובה ורחבה בער משפחות רבות, קנה בית וגן גדול אצל יפו ויתן אותו על יר אחר הממונים, בתנאי אשר הי־וח מהגן יהיה לטובת הענ״ם. והנה לא לבד כי אי; כל ךיה אף קשיטה אחת במשך שנים רבות י אם עוד עליו לשלם להאיש היושב בבית ההוא בשבעים לטרא סטערלינג (700 רו״כ) בכל שנה ושנה. בעוד אשר נודע לכלם כי הגנים ביפו ישאו פרי למרבה, ולא יאמן כי קללת אלהים רובצת רק על הגן הזה, תחת אשר כל הקולוניסטים סביבו יעשירו עשר רב. כסף לרוב הוציא לבני; בית הרהים ויתן אותו על יד אחד מעושי רצונו ויתעשר עשר רב, הנה כי כן על כל אלה הצדקה לכל איש להתלונן עליו כי הוציא הו; רב מכסף הקרשים לא לעזר ולא להועיל, מלבד אשר הביא נזק לא מעט להרמת קרן ישראל, יען הרבנים והצבועים :ראי עליו באצבע לאמור: ראו נא את השר מונטיפיורי כי בכל אהבתו לארץ הקדושה ומכל הכסף אשר הוציא, ׳יא עלה על לבו ליסד בתי ספר או לעשות איזה חדשה בארץ, ובמה חכמתם אתם הנאורים יותר ממנו? ובהיותי בלוית המשכיל ה׳ בלום בבית הרב ר׳ שמואל סלאנט בחוה״ט סכות, הגיד לי הרב הזה בפה מלא כי שעם אחת שאל אותו מונטיפיורי "טה היא הסבה אשר היהודים באה״ק לא יחפצו לי©־ בתי ספר, האמנם אסורים המה מן התורה? והוא (הרב) חוה את דעתו כי לא נכון ולא נחוצים המה לבני ישראל על אדמת הקדש. אף כי אין כל איסור מן התורה, ואחרי אשר שמע מונטיפיורי מענה דיפי־׳ז:

עמוד 38

מאטי כזה מפורש יוצא מפיו נענה לו בראשו כי יצדק במשפטו . . ולמן אז סקל יסקל האיש אשר ישמיע באזני השר ליפו־ בית ספר לבני הנעורים אל אדמת יהודה. והנה אם ישאלני הקורא: הלא כבר שמענו מפי מ״ע כי שלח מונטיפיורי מאה ל״ט סטערלינג למען יקבלו מורה שפת ערב בבית הת״ת? ורק הקנאים שלחו לו הכסף בחזרה? ע״ז אענהו בשפת החסידים "כידוע ליודעי ח;" וד״ל. מדי דברי ממוסדות מונטיפיורי אחשוב לי לחובה לענות לכל השואלים בפה ובכתב: מה מעשה המשכיל רי״מ פינם בירושלים ? הלא זה שלש שנים והצי למיום נסע לאה״ק, ואת שכרו יקבל משלם שתי מאות ליטרא ס״ט. לשנה, ומה עשה ? ואיזה תועלת הביא בטלאכותו ? השאלה הזאת אמנם שאלה גדולה היא אשר נם אני שאלתיה פעמים רבות טרם דרכו כף רגלי על אדמת ציון. והנני יורע ברור כי אם לא אגלה לכם סוד כמום כעת לא תמצאו מענה על שאלתכם עד עת קץ. ווה הדבר:

כאשר אספו נכב־י לאנדאן איזה אלפים ל״ש לתכלית "ישוב ארץ הקדושה"

למוכרת מונטיפיורי. חשב מונטיפיורי בלבבו כי יתנו את הכסף על ירו או על יד אהד מהרבנים והממונים בירושלים אשר ישיתו לו בחלקות בכל עת והוא יאהבם נדבה. אפם חברי הועד חשבו אחרת. הגביר הנכבד ר״ש מונטאנו נהע לירושלים לראות בעיניו תכונת העיר ויושביה למען יתבונן על חסרונותיה וידע במה יוכל הועד בלאנדא; לעוור לאחינו האמללים. כי על כן בלעדי אגיד נקל להבי; כי כראות כל איש ישר וחכם לב ראה גם הוא כי טוב לשלוח איש משכיל ותמים דרך למען יקנה שרות בעד העניים הרבים החפצים לעבוד את האדמה בכל חפץ לבב. ואת דעתו כתב על ספר. וכן השמיע גם במ״ע יעוו. כראניק. כי לא ישרו בעיניו דרכי בני ציו; ועלילותיהם ויגלה שערוריות רבות אשר נעשו מידי הקנאים. ויהי כאשר הגיע הדבר לאזני מונטיפיורי, שמע ויתעב,־, וישם לדרך פעמיו ירושלימה בתקותו להכחיש דברי מונטאגו. וכן היה: הרבנים והממונים כתבו מחאה נגד מונטאגו ויתנוה על ידו, והוא הדפיסה במחברת מיוחדה בשפת עבר ובריטניא. אחרי כ; קרא הוער מלאנדא; אה ה׳ פינם ללכת ירושלימה. ובעברו דרך ראמפגעט פגה אל השר מונטיפיורי אשר קבל אותו לא בסבר פנים יפות. ויהי כאשר שאל את פינם מה בדעתו לעשות באר,; הקדושה? ענהו בדברים ברורים כי ישמור מוצא פי משלחיו. המענה הזה לא מצא חן בעיני השר הזקן וידבר אתו קשות לאמר: עור לא דרכה כף רגלך על אדמת ציו; וכבר תחשוב לעשות הישות בארי; אחרי כ; נתן לו 25 ל״ש מבלי דבר דבר לאיזה תכלית הוא נותן לו כסף. ויהי כאשר שאל ה׳ פינם מה לו לעשות בכסף הזה האם יחלקם לעניים בירושלים או יתנם למטרה אחרת ? ענהו השר בקצף. הכסף נתון לך. ולעניים באר,; הקדושה תמצא ירי להלק בעצמי ובכן לא קבל פיגס את הכסף ויפן וילך. וברגע ההוא כבר נודע הדבר ע״י טעלעגראממא בלאנדאן לה׳ מונטאגו ולאוהבי מונטיפיורי. מונטאגו הודה

עמוד 39

לה׳ פינס כי עשה מעשהו בהשכל ודעת. אף התפלא איך יתכן כי יהודי רוסי ימצא עוז בלבבו לדבר כמו אלה את מונטיפיירי. כאשר גורע הדבר לכל קוראי "המגיד"*) בעת ההיא. והגה בבוא ה׳ פינס ירושלימה כבר ידעו הקנאים כי מריבה נפלה בי; מונטאגו ומונטיפיורי, ופיגס הלא שלוה הוא במלאכות הראשון, כי על כן החלו לררפהו בשצף קצף- בגזרות והרמות, בזיופים וגזיפות, החרימוהו אצל כותל המערבי, קשרו חרמות על זנבות כלבים המתגוררים בראש כל חוצות וכתבו עליהם שם פיגס. ועור זה לא כביר כאשר נסע לקבל את רעיתו ובניו ביפו עיר החוף ברדתם מן האגיה, שלחו איזה משחיתים תלמירי הרבנית מבריסק טעלעגראממא על שם אשתו כי תמהר לבוא לירושלים "יען אשתו הכושית (היא שפחתו) ילדה לו ב;". כי על כן ראה הוער בלאנדאן כי עוד לא באה העת להתל מעשהו בהר ציון. והוא מחכה עד עת קץ.... ופינם מפחדו על נפשו (פשוטו כמשמעו. יען ישנם כאלה החשודים גם על שפיכות דמים. ער כי נאלץ לבקש מהועד בלאנדאן כי ישלח לו קנה רובה) החליף את שטותו כעת, ויתקרב אל הרבנים אוהבי מונטיפיורי (מלבד הרב טבריסק אשר הוא שונא למונטיפיורי), ולעת עתה מחכמה עשה זאת, אחרי אשר אם כה או כה ישב בחבוק ירים, למה לו לריב אתם ללא הועיל. ואולי יחשוב כי יצלח חפצו בירו סוף כל סוף בלי כל ריב ומצה. אשר על כ; יבין כל איש דעת כי הועד יתנחם כעת על אשר עשה את החשבון בלי בעל הבית (כמשל האשכנזי). אך גם ׳‘א־1 ירו להושיע. כי אם ישיבו את פינס מירושלים יראה כנם מן המערכה בחרפה, וכן לדעת כי גם יר הדר. אדלער תכון עם הרבנים והוא איש הודם והוא יועיל הרבה להיח הוער. וכל עוד אשר לא יסורו המכשולים האלה מדרך הועד, אי; לו יכל תקוה להפיק חפצו. כן ראינו כי הבית אשר קנה ראטהשילד זה לא כבר לייסד בו בית ספר, גזרו הרבנים עליו חרם ואיש י יא יהנה מ; הבית ההוא. והנה                                                      זאת   נודע לבל, כי רבים המה מההמון           אשר

בכל לב ונפש חפצו לשלוח                 את              בניהם ללמדם דעת בבית   הפר,   ורק

מפחדם לטובם לבל יחסר להמם כי הממונים לא יתנו להם חלקם בהחלוקה נאלצים המה לשום יר על פה.  וכן נמצאים המונים המונים אשר בכל הפץ

לב אבו לעבוד את האדמה אם רק חלקת אימה תנת; להם. אך יראים המה

מהממונים. אשר יתאמצו בכל עז להפר עצת אלה החפצים לייסד קולוניות בא״הק, פן לרגלי הדבר הרע הזה תחדל החלוקה מקרב הארץ. ואולי יעלה על לבבם ליסד להם בית ספר כאשר יהיו הפשים מעול הצדיקים. והנה לא אוכל לעבור מזה טרם אענה תשובה ברורה לאלה אשר שאלו״י בכתב ובעל פה. "הלא רוב הכסף ישלחו רק המון העם היראים. והמה שולחים בתנאי כי יעסקו רק בתורה ולא כחכמת התבל? השאלה הזאת שאלני גם

*) שנד, כ״ב גליון .37 .40

עמוד 40

הרב סלאנט. ועל זאת הנני לענות, כי רק אלה אשר ידעו את רוסיא לפני שלשים או ארבעים שנה יחשבו כן, כי אמנם בעת ההיא לא ירע ישראל כל אישר אחר זולת התורה אשר רק בה כל חיי רוחו וכל אב חכה לראות את בנו יושב על כסא ההוראה. כי על כן לא יפלא אם דרשו כזאת מאחיהם יושבי ציון. אך העת ההיא כבר נטבעה בתהום הנשיה ואיש איש יבקש לו דרך אחרת בחיים. וגם משלוח הכסף יכביר עליהם כעת יותר. כי על כ; רק מעטים נשארו מדור העבר הנותנים כסף בלב ונפש חפצה רק על תנאי כזה. ורוב העם רוח אחרת אתו. אשמע בנחמה אם לא שמעתי מפי רבים אשר שמעו או קראו כתבי עתים לישראל מהשערוריות הנעשות בארץ יהודה כי יחרלו מתת כסף. ועתה בשנה הזאת כבר נועצו בערים אחדות לאסוף את הכסף אשר ישלהו לאה״ק ולשלחם לחברת כי״ח בפאריז למען יהיו לקרן קיימת בהוסד איזה דבר טוב באה״ק. ולא יעברו עור ימים רבים וכל יושבי ארצנו או רבם יחדלו משלוח כספם לאה״ק לא לעזר ולא להועיל. והנה הרב סלאנט הראני לדעת כי אין כל תקוה לבני הנעורים אשר ילמדו דעת בארץ הקדושה למצוא לחמם מהשכלתם, כי על כ; אך למותר להם להשכיל, ואם אמנם מחוג מבטו הצדק אתו, אבל הוא כאיש אשר לא ראה את התבל טעה לחשוב בי כל היהודים הנאורים באיירופא כלם המה מורים, פראפעססארים או פקירי הממלכות, ואחרי כל אלה ברור הדבר כי לוא השכילו היהודים בתוגרמה כי עתה השיגו גם פקודות בממלכה יותר מהרה מאשר נשיג אנחנו באיירופא, באשר לב ממשלת תוגרמא אך טוב לישראל. ותחת אשר תקח פקידים מהנוצרים ולא רוחה יותר טהרה תבחר פקידים מבני ישראל. ובן השמיעני הרב הגדול על כל ארץ מצרים ר׳ יו״ט ישראל בקאירא כי לוא נמצאו חכמים ומשכילים בישראל במצרים כי עתה נקל היה להם לקחת את כל פקודות הממשלה בידיהם ובא האות על זה כי כאשר מצא מושל מצרים את החכם בלום פחה (יהודי מאונגארן) נתן לו פקודה גבוה להיות שר האוצר. והמושל מושך עליו חסדו ביתר שאת מעל שריו הנוצרים. והרב ההוא בעצמו גדול כבודו מאד בעיני המושל יען איש דעת הוא וחכם לב באמת. עד כי לפעמים לא רחוקות יקראהו להיכלו להתיעץ אתו בעניני הממלכה. אך לאחינו באה״ק עור לא באה העת להבין כי טובה הכמה אף בלי כל משרה בממלכה. והמה כאנשים רעבים ללחם ידרשו ממנו לתת להם ענף עץ חיים. כי על כן שאלה גדולה היא באמת (ברגע זה) אם נחוץ לנו ראבד אלפי כסף ולייסד למענם בתי ספר? כי איך שיהיה נהיה לצחוק אם נגיש ספר להגות בו לאיש גוע ברעב ערום ויחף בראש כל חוצות. עלינו לתת לו לחם ראשונה למען יתעודד ויקום על רגליו, והיה כאשר נראה כי רק השכלה תחסר לו, או אז נלמדהו דעת, אשר על כן לפי דעתי נחוץ לנו להחל בתקונים האלה לפי שעה:

עמוד 41

  • ליסר בית ספר למלאכות שונות בירושלים, צפת וטבריה.
  • לייסד בית מלאכה כולל בער כל חרשי עץ העושים כלים שונים מעצי זית בירושלים. יען כנודע נמצאים כששים איש מכני ישראל העושים כלי עצי זית בירושלים. והכלים ההם העשוים במלאכה נפלאה מאד נמכרים במהיר גדול באיירופא, והאומנים הנוצרים נעשרו עשר רב מזה. רק היהודים בעלי המלאכה הזאת גועים ברעב לרגלי הקאנקורענץ ביניהם מצד אוזר, ומצד השני יען אין להם מכונות למלאכתם (זולתי המכונה האחת אשר נדב האדון מונטאגו לשני בעלי מלאכה) כי על כן נאלצים היהודים לעבור עבודת פרך ולמכור את סחורתם להנוצרים ברבע מחירם. אפם גם זאת לא יועיל להם כל עור אשר לא ניסר חנויות בכל ערי איירופא ואמעריקא הגדולות למכור את הכלים ההם, ובאופן כזה ירבו בעלי המלאכה הזאת למאות ולחמם לא יחסר. וכן נקל להעמיד עוד מכונה לעשות בלי האבן*) אשר רבים מהנוצרים בבית לחם וירושלים ימצאו לחמם בכבוד ממלאכתם זאת. וגם כסף לא רב נחוץ לזה אחרי אשר מחיר כל מכונה הוא בערך מאה ל״ש. ודי הוא אם יקנו שלש או ארבע מכונות בעד שתי מאות בעלי מלאכה.
  • לקנות כברת ארץ בקרבת יפו במחיר חמש עשרה עד עשרים אלף פראנק בעד מאה משפחות למען יטעו עצי אתרוגים במספר רב. והרבנים הגדולים באיירופא יאסרו איסור לבל יעוז איש לקנות אתרוגי קארפו, אשר גם בלעדי זה חשודים המה למורכבים, — למען יקנו רק אתרוגי אה״ק, וברבות הימים יתרבה מספר נוטעי הגנים עד כי משפחות למאות ואולי לאלפים ימצאו לחמם מזה. ובקולוניא כזאת יקבלו רק אנשים צעירים לימים מלאי כח עלומים. וכל אחד מהם אשר יאבה להסתפח אל הקולוניא ישל־ש מראש ממאה ער מאתים פראנק בתור ערבון כי לא יעזוב את מקומו. בעלי מלאכה וחסידים לא יספחו כלל לעוברי האדמה, (כאשר הורני הגסיון כעברי בקולוניות היהודים בנוף חערסא; בשנה העברה בלוית הרב החכם הנכבד ה׳ פ׳ בלוטענפעלד. כי רק שתים אלה הנה הרעות אשר מצאו את הקולוניסטים בארצנו. ואות נאמן לדברי הוא: שתי הקולוניות ראמאנאווקע וזיטאמיר החדשה). ארבה ילק או שרפון כי יהיה בארץ, אז אם בעל מלאכה הוא יברח כרגע לערים הקרובות אם אך לא שכח עוד את מלאכתו מלפנים. והחסיר כי יבוא בבקר לביהכנ״ם ויזכור כי חג היום לרעהו אשר קבר את

*) ים המלח הרחוק מירושלים מסע תשע שעות (כארבעים וויערסט)

ישליך על נרותיו מין אספאלט שחור ורך. והערבים יאספוהו ויביאוהו לירושלים אשר במשך שעות אחדות יתקשה ויהי לאבן. ומן האבן הזאת יעשו כלים יפים מאד להלל. האספאלט הזה נמצא נם בקרבת גיא מלח (או כאשר יכנו כותבי גלילות הארץ את המקום ההוא בשם "עיר מלת") לא רחוק מחרבות סדום.

עמוד 42

אביו או אמו לפני שנה או שנתים. אז ישכח את התבל ומלואה, ישכח כי נחוץ לו לצאת לעבודתו בשרה למהר לאסוף את תבואתו. יען פה עומדת גבו; לפניו צנצנת מלאה יין צדיקים. ובעיני ראיתי נשים באות לפתה ביהכנ״ם להתחנן לבעליהן כי ימהרו לצאת השדה. והחסיד עז הנפש יקרא בקול גדול.־ גרשו את הארורה הזאת מפה! השליכוה! שמטוה! כי על כן לא יפלא כי בבל מקום אשר התישבו החסידים לעבור את האדמה, תלמיה עליהם יבכיון. ומה גם בארץ הקדושה אשר חסידיה זאבי ערבות, נוראים מהררי טרף. ומה נקל להם לבלוע איש את רעהו חיים כאשר יבלע השרץ הגדול את הקט; ממנו.

ד) נכו; ונקל ליפו־ בירושלים ובצפת בית תמהוי למען ימצאו בו לחם ותבשיל אלה אשר אין להם בית ומשפחה, אשר מספרם רב מאד, כרוב הזקנים הבאים לאד,"ק רק למצוא שם קבר. ואף כי כבר נמצא רפת בקר אחר בירושלים אשר שטה יתנו רק מרק ממים עכורים (בלי להם ובשר) לכל איש אשר זכה למצוא ח; בעיני הגבאי או הממונה, ואיזה לצים יכנו את הרפת ההוא בשם בית תמחוי, אבל גם בער המים העכורים אשר יחלקו באפם, נחוץ להעני לשלם, וגם זה לחסד יחשבו אם ימכרו במחיר. ומה יעשו אלה אשר לא זכו כי ישפוך עליהם הממונה את רוח חסדו ורצונו הקרוש ? אלה עצמותיהם שפי וגרונם נהר מהלחם היבש אשר יהיה לזרא בפי בן איירופא מחסר טעם, ולא יפלא אפוא כי גדול מאד ונורא מספר המתים בירושלים מחסר מאכל בריא. כי על כן חסד גדול נעשה אם נבונן בית מיו; לכל ההמון הרב אשר ימצאו בו לחם ונזיד במחיר קטן, כאלה הנמצאים בכל ערי איירופא הגדולות.

ההוצאה לכל המוסדות האלה לא תעלה להון רב כאשר ידמה כל איש בתחלה. והיוקר איננו גדול כאשר יצעקו הממונים משם למען עורר רחמים, וביחור בכל הערים הקטנות זולתי ירושלים כל אכל נפש וכל מלאכת עבורה היא בזול. ואם יעשו סדרים בהחלוקה, אז נקל לייסד את כל הדברים הטובים אשר זכרתי ממותר החלוקה במשך שנה אחת ולא לבד כי למקבלי החלוקה לא יחסר מאומה, כי אם ישיגו עוד יותר, ובכל זאת יותר כסף רב כמאה אלף רו״כ מכוללי ארצות רוסיא לבד. ובעד סך רב כזה תמצא ירינו לפעול ולעשות תשועה גדולה לאחינו יושבי יהודה וירושלים. אפם לבל אהיה כמגזם בעיני הקורא בלי כל אות ומופת, הנני לבאר את דברי; ראשית דבר נחוץ ליסד קאמיטעטע בפעטערסבורג ברשיון הממשלה ושמה ישלחו את כל הכסף מכל ערי הנוף ע״י פאסט למען לא יאכלו המשולחים את המחצית מכסף הקדשים. וראשי הקאמיטעטע אשר יהיו ישרי לב ואוהבי עמם ייסדו קאמיטעטע שניר, בירושלים מאנשים תמימי דרך אשר יעזלחו שמה מאיירופא דוקא. בעלי מלאכה ועושי מסחר לא יקבלו מכסף החלוקה סאומה. ורק בעת רעה אם יחסר לחמם רק או נכו; לתמכם. לא כאשר

עמוד 43

יתנהגו היום לתת לבל איש יושב ציו;, אף כי רבים מהם יחיו וישבעו להם גש בלעדי החלוקה ומהם נם עשירים. אשמע בנהמה אם לא שמעתי מפי אנשים רבים אשר אמרו לי כי אי; חפץ להם בכסף החלוקה, ועל שאלתי, מרוע יגולו את העניים באמת אם אי; להם הפץ בכסף הזה ? ענוני: כי לוא ידעו כי הכסף אשר לא יקהו המה יחלק לעניים כי עתה לא לקחו. אפם בירעם ברור כי הכסף ישאר באמתחת הממונים, ע״כ יקחום לנפשם ולא יאבו להעשיר את הממונים עוד יותר. ובאופן כזה אם יחדלו מתת לאנשים כאלה ישאר רבע סך כל הכסף הנשלה ירושלימה, ואם אנשים ישרי לב יחלקו את הכסף לא יתנו להעניים כסף תונימה בי אם שטרי רוסיא. וכל איש יחליפם בכסף המדינה כאות נפשו ובמהיר הרובל בעת ההיא ע״פ הקורז. לא כאשר יעשו הממונים כעת בשלמם בעד הרובל שנים עשר או שלשה עשר פיאסטר בעת אשר החלפן ישלם בערו ארבעה עשר או יותר. וכן לא יעיזו המחלקים לשלוה במכהר יריהם בכסף הקדשים כאשר עשו הטמונים זה לא כבר אשר למדו את מלאכת הגלבים על זק; אנשים זרים, בלקחם רבבות כסף מהחלוקה ויקנו שטרות תוגרמה בזול בתקותם להרויח כסף רב. וזאת יבי; כל איש כי לוא הצליחו להרויח באמת, כי עתה נשאר הריוח בכיסם. אפם כאשר אבדו השטרות האלה את מחירם מכל וכל, ולא ביד יקחו אף במחיר קשיטה אחת, אז השמיעו כי כסף החלוקה הלך לטמיון והעניים גועו ברעב מסחר הממונים. כן נחוץ לבטל את המנהג הבזוי והשפל לשלם לכל אשה הרה בעד בן בטנה אשר לא יצא עור לאויר העולם. ואתה הקורא בן איירופא, שער 'נא בנפשך את המראה הנחמד אשר לא ראית מימיך. אשה כי תהר תבוא אל חרר הממונים להראותם את בטנה העבה י־ימע! יתנו לה כסף בעד בר בטנה. והממונים הצדיקים אשר לא יגעו בכסף הקרשים אף באצבע קטנה לא יבושו לבדוק אחריה אם הרה היא ללות באמת ולא יאחרו לשלם לה. ועל פי הדברים האלה אולי יאבה הקורא לשפוט כי צדקה נפש היעזואיטים בהרימם הסד הממונים ער לשמים. כי אמנם מי ראה או שמע כזאת מנדיבי איירופא לחלק כסף לעניים ואף גם בער העניים הקטנים אשר לא נולרו עוד? אכן אלה אשר לא חוננו באמונה שלימה מידי אביר הטבע יחשבו אחרת, אולם עלי להשמיע מראש אופן וסדר החלוקה למען יובנו דברי כראוי. חק הוא לכל ממונה בירושלים להודיע בכל שנה להגבאי ברוסיא מספר ושמות מקבלי החלוקה, והגבאי בשלחו את הכסף ישלח לפי מספר המקבלים אשר ירבו בכל שנה. למשל הגבאי בווילנא ית; רק 15 רו״כ לכל נפש מכולל ליטא וזאמיט, ואם בכולל הזה נמצא בשנה העברה אלף וחמש מאות נפש, שלח למענם 22.500 רו״ב. ואם בשנה הזאת רבו ער שני אלפים נפש. הנהו שולח 30.000 רו״כ. ואם יאבה המקשן לשאול שאלה גדולה באמת איך יתכן הי־בר כי ישלח הגבאי כסף בשנה אחת יותר, ואולי אסף רק המחצית נגד השנה העברה? האמנם ישלח

עמוד 44

מכיסו? על השאלה הזאת יכלתי לפטרהו בתשובה קצרה, כי ילך לשאול את פי הגבאי ולא אני, אפס מדעתי כי לא ימצא מענה בפי הגבאי אשר חק שם לו "שתיקותא בתרי" הנני נאלץ לענות למענו, כי יורע הוא ברור מספר הכסף אשר נשא- בידו משנים עברו, ובלי כל ספק לא יטעה בחשבונו, ואם יקר הוא למצוא גבאים נאמני רוח ותמימי דרך, אכן חזון עוד יקר מטנו הוא למצוא גבאים אשר לא ירעו חשבו; לכלכל כיסם במשפט ובצדקה. אשר על כן עוד אלפי שאלות כאלה כעב תעופינה נגד הכלל הגדול "כי הגבאי יודע עת ומשפט וחשבון". הנה כי כן יודיע הטמונה באה״ק בכל עת אשר ב; חדש יולד לציון. והגבאי מרוסיא ישלח חלקו מ; החלוקה בכל שנה, אפם לפעמים לא רחוקות יקרה כי ימות הילד עורנו באבו או האשה כי תפיל, אז לא ימחה מספר החיים אשר ישלח הממונה לרוסיא. ובלי ספק כבר נמצאים המונים המונים בעמק יהושפט אשר כבר נרקבו עצמותיהם וברשימת הממונים הנם חיים וקיימים, ואולי עור הולידו בנים ובנים לבני בניהם. אפם אם ימחו המתים מספר החיים, כי אז נרויח הרבה בכל שנה. כן נכו; לייסד חברה קדישא חדשה לבל תהיה עור כמטה זעם בידי המשחיתים לעשות תועבות איומות אשר אולי אין על עפר משלן. חק הוא בירושלים להממונה והרב לבוא כרגע לבית החולה הנוטה למות למען ירשו את נחלתו. ואם מקרה קרה כי באו איזה אנשים לבית המת טרם באו הרב והממונה אשר אחרו את המוער, הרעישו עליהם שמים וארץ. ואחרי אשר רבים המה הזקנים אשר מקרוב באו ומתו. ומהם נמצאו אשר השאירו אחריהם רבבות כסף וכל הכסף נשאר בידי הרב והממונה. ומי יורע אם לא יקהו כסף חלוקה גם בעד הזקנים שכבר מתו. על כן עלינו להשתדל כי כל הכסף הזה ישאר בירי אנשים ישרים ואז ישאר להם איזה אלפי שקלים בכל שנה אשר נוכל להוציאם לטובת הענינים אשר זכרתי. כ; נחוץ להשמיע בכל כתבי עתים לישראל לבל ישלחו אנשים פרטים כסף ליר הרבנים או הממונים, יען ט; הכסף הזה הנודע בשם "חלוקה קטנה" ביחוד שמן מאד חלק הקדושים, אחרי אשיר אין איש יורע כמי וכמה קבלו. ומביני רבר הגידו לי כי רבבות אלפי כסף ישטוף לכיכם מדי שנה בשנה. ורעתם תגדל כל כך, עד כי לא יבושו עור לעשות במחשך מעשיהם, וכל נבלה וכל תועבה יעשו לעין השמש ואין כל פחד נגד עיניהם. ואות אחד מאלף הנני להשמיע בזה באזני הקוראים למען יוכחו כי אלף פעמים יותר מהצעקה הבאה על הרבנים והממונים עשו ועושים. ה׳ חיים יעקב חרש עצי זית שלח איזה כלים יפים להבאראי ווילהעלם פאן ראטהשילר בפראגק- פורט. והבאראן שלח לו אי־בעים פראנק מחירם על שם הרב סלאנט. עברו איזה חדשים והרב לא הגיד לו כי קבל את הכסף בעדו. אכן כאשר גורע לו להאיש ממקום אחר, גם אז לא השיב לו את כספו, באמרו כי יש לו ענינים יותר נכבדים להוציא עליהם את הכסף. וכן השמיע במכתבו לראטהשילד

עמוד 45

 (לפי דבריו). וכל תחנוני האיש העני לא הועילו לו. אנכי לא האמנתי להשמועה ושאלתי אח פי הרב עצמו. והוא לא כחד ממני כי אמנם כן עשה בלי כל סבה אחרת, רק יען כי כ; חפץ לעשות, ומעשים כאלה אמנם כבר חדלו להיות מקרים ויהיו לילדי יום.

הנה כי כ; אם נםיר את כל המכשולים האלה, תמצא ירנו לעשות ישועות בארץ אף אם לא נוציא אף קשיטה אחת יותר זולתי מכסף החלוקה, ובזה נרים מצבם החמרי והמוסרי בפרט. אכן ברור הדבר, כי אם ידע ישראל כי כספו לא יאבד בתהו והרוכל אשר ירים הנדיב נדבה למשען אחיו באה״ק יבוא שלם למקומו ולא יגרע ממנו תשעים חלקים ממשוש אצבעות הרבה. אז ירבו המנדבים בעם, ואולי תמצא יד הקאמיטע, לעשות ישועות עור גדולות מאלה לטובת כל עם ישראל בכלל, לייסד קולוניות גדולות מעבר הירדן אשר שם .אדמת המקום פוריה מאד, אשר אין בכל ארצות איירופא משלה. כי אמנם כבר באה העת כי יבינו גדולי ישראל ועשיריו כי כל חכמתינו והשכלתנו לא תועילנה ביום עברה. ביום קום עלינו זרים עריצים להשמידנו מתחת שמי ד׳. ומה לנו מופת גדול משלות ישראל באשכנז — ביחס ארצות אחרות — ואשר בני ישראל ברופיא התברכו בהם, ובכל עת כיצוא הציגו אותם למופת, ואשר לפי דעתם רק השכלתם וחכמתם עשתה להם זאת.*•) ואחרי כל אלה מה אנחנו רואים כעת ? ובארץ אונגרן אשר בה

*) ידאב לב כל איש יודע משפט לשמוע שם אחינו ברוסיא מנאץ -•ש יום בפי הנערים שופר• כתבי עת לישראל אשר ישחרונו מושר ללמד אל דרך אחינו באשכנז. והסופרים עצמם ישכחו כי שוכנים המה באשמנים ולא ראו עוד אור התבל ומה נם כי לא ראו יהודי מאשכנז מעולם. דפשו נא וראו, כמה בעלי מלאכת יד מהם תמצאו באשכנז, אחד בעיר או שנים. עובדי אדמה בפועל כפים אץ אף אהד. בניהם לא ילמדו בבתי ספר יותר מבני רוסיה בשום אופן. יען רבם ילמדו רק שלש אן ארבע שנה בבית ספר למתחילים, ואחייב יתנום לבתי משחור. בעוד אשר מבני ישראל ביוסיא נמצא כשלש מאות בעלי מלאכה כששים אלף עובד• אדמה בזעת אפם. (בנפות חרסאן ויעקאטערינאסלאוו לבד נמצאים יותר מארבעים וחמשה אלף. מלבד אלה אשר בנפות קאוונא, ווילנא, הוראדנא, מינסק, בעסאראביען ופולין). משפר התלמידים בבתי ספר הגבוהים גדול שלש פעמים מבאשכנז. ובעור אשר בן אשכנז לא יבוא לעולם לשמוע לקח באוניווערזיטאט ברוסיא, הנה צעירי יהודי רוס־א מלאים בכל בתי חכמה הגבוהים בבערלין, קאנינסבערג, נאטינגען, היידעלסבערג, פראנקפורט, ברעם- לויא, לייפציג וכוי. מלבד רבים הלומדים בשווייץ, צרפת, איטליא, עסטרייך ובריטניא כאשר ראו עיני סופרים חכמים אשר יצאו מבית מררש הרבנים בברעשלוי מעטים מאד. וכמספר הזה נמצא גם ברוסיא מבתי מדרש הרבנים בווילנא חיטאמיר, ובכמות חכמת חכמיהם לא יחורו פנינו נגדם. ודי הוא אם ניאה

עמוד 46

השיגו היהודים כל זכיות המדינה, האם בטוחים המה משואת פתאום? ומה נדבר עוד מארצות הפראים, כתוגרמה האיירופית, פרס, מאראקא, טונים, טריפאלים, תימן, סינים וערב אשר רבבות אלפים מאחינו נתונים כצא; לטבח. האם לא באה עוד העת כי נראו. לעצמנו להשיג כברת ארץ אשר בה נוכל למצוא מחסה מחמת עריצים כי תבואנו חלילה. והמקום האחר הזה הוא בלי ספק אדמת אבותינו אשר נוכל להשיגה מעט מעט אם נחל לייסר בה קולוניות. ואם נאחר את המועד בימים האלה כי אז אין כל ספק כי תאבד ממנו לנצח אחרי אשר יום יום ירבו עמים שונים להתישב בה לעבור את אדמתה. כל המקומות הקדושים והיקרים לנו במלוא הארץ הזאת, או רובם, כבר נפלו בידי העמים וכל מחיר לא יקר בעיניהם, ומה עשינו אנחנו לטובת לאומתנו במשך שבעים שנה למיום החלו יהודי איירופא להשתקע בה ? אך תהו כל מעשינו! ה; אמת כי זהב לרוב הוצאנו עליה אלף פעמים יותר מכל אשר הוציאו כל עמי התבל במשך השנים האלה. אבל האם נוכל להראות איזה חפץ אשר מחירו שתי קשיטות אשר נפל בחלקנו מחיר ההון הרב אשר הוצאנו ? מלבד אשר הגדלנו מספר העניים בתוכה כארבעים אלף נפש אשר עלינו לנהלם בלחם ולא נוכל להמישם מעל צוארנו רגע פעם אחת, כי איך שיהיה הלא אחינו בשרנו המה וחלילה לנו להתעלם מהם לתתם למוג ברעב לעיננו. וגם לעניים האלה לא גמלנו טובה רבד, כי בכל אהבתם לחונן את עפרה גדול מספר העוזבים את הארץ הזאת ממספר הבאים אליה בשנים האחרונות, מהם אשיר נלאו נשוא חרפות רעב כל היום. ועוד יותר מהם אשר לא יכלו לראות כל השערוריות והתועבות אשר תעשינה לרגעים מירי ראשיהם ומנהליהם. ער כי היה המשא אשר נשא הרב הגביר ר׳ שמריה לוריא ז״ל ממאהליוו על ציו; וירושלים למשל בפי ההמון לאמר; מי האיש החפץ חיים לראות טוב בעוה״ז ילך לגור בפאריז. החפץ לקנות לו היי עולם הבא ישקוט על שמריו בליטא. והרוצה לאבי־ חיי שני העולמות בפעם אחת ילך לשבת בירושלים. ומי איש ישר ותמים דרך נדיב לב ואוהב עמו

באצבע על מאנדעלשטאם. ציון. דרי י'מ ראבינאוויץ. פינעטא. ציה ראבינאוויץ. מאנדעלשטאם הרופא בקיעוו. בערענשטיין באדעססא. ה״ר הערשפעלד בווארשא. נם סופרים בשפת המדינה רבים אתנו כיום, מלבד חכמים חרשי חושב כאנטי- קאלסקי ועוד רבים חכמים שונים. ופעם אחת שאלני פראפעססאר אחר בברלין, מה היא הסבה כי יהודי רוסי אע״פ שהוא עני שבעניים ואין לו כל ונקוה במר, להחיות נפשו ונפש ביתו אף אם יגמר דוק למודו באוניווערזיטאט, ובכל זאת יחפצו כלם להיות רופאים ויוריסטים, ונכונים המה למות ברעב רק כי יקרא עליהם שם תלמיד האוניווערזיטאט, בעוד אשר אצלנו באשכנז ילמדו בבית חכמה הגבוהים רק בני העש־רים. ובספרי "מסע באיירופא" הנכון לדפום הנני מדבר אודות הענין הזה בכלל בארוכה.

עמוד 47

אשר ישב ומן כביר בירושלים באיש ה.כבד הזה ר׳ שמריהו לוריא ז״ל ?

הנה כי בן עתה, אשר הרעיון מישוב ארץ ישראל כבר מצא מפלות בלב רבים מגדולי אחינו בבריטניא, ונם שרים נוצרים נכונים לעזור לנו ברבר הזה, מדוע נעמוד אנחנו מנגד? יאמרו צוררי ישראל מה שיאמרו יען דברי ימינו כבר הוכיחו לנו כי כל מעשינו וכל החדשות אשר עשינו למען למצוא חן בעיניהם לא הועילו ולא יועילו לנו. יצחקו עלינו צעירנו אשר עזבונו כחפץ לבם, ואנחנו נתאמץ לעשות את הטוב לנו ולא נחוש מה יאמרו ומה ידברו עלינו. כי אמנם חרפה היא לעם חכם ונבון כישראל להתהדר ולהתיפות לעיני העמים כאשה נצורת לב לעיני עוגביה. העת הזאת מוכשרת היא להחל לעשות דבר מה בפועל לטובת עצמנו ולא לפזר כספנו על הבלי נשים סרות טעם לשים בפוך עינינו. יחדלו נא נאורנו מבנות בתי תפלה רמים ונשאים בהיכלי העמים. למה להם רוב שירי הזניחם אשר יפזרו עליהן הו; עתק. הלא אם כה או כה אין איש מתפלל בבתי תפלה החרשים. ולבלתי התפלל הלא יוכל כל איש בביתו חנם אין כסף. ואם אחינו באשכנז היו ראשונים אשר עשו זאת בלא רעת, הנה ינחמו בעת על אולתם, אחרי אשר כאלה וכאלה לא יועילו להם להסתר מזרון עריצים, ומדוע לא נקה מופר מהם ברבך הזה? וכל ההון הרב אשר נוציא על עצים ואבנים אשר צוררינו יסקלונו בהם, טוב טוב יהיה אם נוציאם לדבר טוב באמת לישוב א״י כי מי יורע מה ילד יום? ירע נא דור אתרו; כי במאה התשע עשרה אשר מצאנו מנוחה כמעט קט באיזה ארצות, ידענו להשתמש בעת המוכשרת הזאת לעשות טוב לישראל לימים יבואו. כי אם נאחר את המועד כעת, מי יורע מתי תקום לנו עת כזאת פעמים ? ומדוע יצדקו צוררינו להראות עלינו כי רק עם רודף בצע ואוהב מסחר בתרמית העם הזה אשר לא יאבה לדעת מה כבור ומה לאום ? צאו נא וראו גוים פראים כהרומעגים, זערבים, בולגארים, באסנים ויושבי הרי חשך אשר לא רע היה גורלם מגורל ישראל בשום אופן וענין. ובכל זאת הקריבו את נפשם ומאודם על מזבח חפשית הלאום. ואנחנו עם חכם ונבון, עם גדול במספר יותר משנים עשרה מילליאן נפש אדם, עם אשר עשיריו הגדולים יוכלו להביא או למנוע מלחמה בארץ אם יאבו או ימאנו להלות כפף למלכי ארץ. עם אשר עם כל שאתו חרפה בגוים עלה לגדולה■ לשבת עם רוזנים בבתי מחוקקים, עם אשר ממנו יצא ביקאנספעלר הדיפלאמאט היותר גדול בתבל. ועור רבים היושבים על בהא מיניסטארים בממלכות גדולות ונכבי־ות. עם אשר מספר חכמיו אשר עשו להם שם בתבל גדול ממספר חכמי עם אחר ביחס למספר העם בלו. ועם כזה, אשר עליו להביא קרבן רק חלק קט; מכספו בער אשרו, לא יאבה לדעת כבודו וטובת אחיו הנדחים בכל קצוי תבל וסובלים תלאות נוראות מידי מעניהם ? וער כה שפל ערך אדמת אבותינו בעיני עשירינו עד

עמוד 48

כי אין איש מהם נסה אף לבוא לעשות בה מטהר וקנין — מלבר שלשה יהודים עשירים מתוגרמה אשר התישבו בירושלים וחברון. — אף כי תקוה טובה נשקפה לעושי מקנה וקני; בארץ הזאת יותר מבארץ אחרת. סחר חטים, יין, יין דגן, יערות דבש, צמר גפן, שמן זית ושמן שומשמין ועוד מינים רבים מיבול הארץ הזאת יוכלו לתת פרי גדול לסוחריהם. ארץ אבותינו מפוגלת היא לכיגן בה פאבריקען להכין הצוקער היותר טוב בתבל מיערות היבש, כאלה הנמצאים במצרים. יערות הדבש נמכרים חנם כמעט, והערביים עובדים עבודת פרך במחיר חמשה או ששה פראנק לשבוע, פאבריקען לעשות שמן שומשמין אין בכל הארץ, והשומשמין יובל לצרפת ושמה יעשיר את סוחריו עשר רב. הצמר גפן באה״ק טוב הוא מהאמעריקאני לרגלי חם האויר הגדול. הענבים טובים ומתוקים בענבי קרים, והיי! המעט אשר יעשו היהודים לצרכי נפשם סר טעם הוא מחסר ידיעה לעשותו כראוי. אשר על כ! לא ימכר גם במצרים, הארץ היותר קרובה אליה אשר אין בה עץ גפן. והאות על זאת הוא, כי היי; אשך יעשו האשכנזים המעטים טוב הוא כיין הרהיין ועוד טוב ממנו. וגם שמן זית הנמצא לרוב מאד בכל הארץ הזאת יתקלקל וישחת מהרה מאי ידיעה להכינו כראוי. וכן הוא בכל תבואת הארץ. ואחרי כל אלה יביטו עשירנו על הארץ הזאת כעל ארץ אשר לא תצלח רק לנדל בטלנים. ואמנם לוא היו עשירים בי! הבטלנים האלה כי עתה עשוה גם המה לארץ חמדה. אמת הוא כי לא כל הארץ טובה היא, אך בעד איזה מאות אלף איש מבני ישראל טובה היא מאד נם בלערי חלקת הארץ אשר עליה ישתרעו רכסי הרי יהודה, ומה גם אדמת ארץ הגלעד מעבר הירד! הברוכה והפוריה מאז, עד כי מביני דבר העירו לפני כי כל שדה ירון יבולו ממאה וששים עד שתי מאות פעמים מן הזרע, דבר אשר לא יאומן בי יםפר׳ יען לא נשמע כזאת בכל התבל כלה ובכל זאת אמת נכון הדבר, כאשר נודע לי אחרי כן גם ממקורים יותר נאמנים. אשר על כן חוב קדוש על סופרי ישראל היודעים מחסורי עמם להשמיע במרום קולם לעורר את עשירנו לרבר הגדול הזה. ואך הבל יהמיון איזה סופרים נערים כי הספרות אין בכתה לפעול על רוח העם. כי אמנם כל יורע משפט יעיד כי רבות עשתה הספרות כבר ועור רבות תמצא לאל ידה לעשות ובטרם אשר נתאמץ להלחם את צוררינו מבחוץ להפוך את לבם לבלתי שנוא אותנו, דבר המוטל עוד בספק גדול אם תמצא ידינו לעשות חיל, עלינו להשתדל להפוך לב שונאינו מבפנים לעשות את היהודים אשר רק בשם ישראל יכני ליהודים גמורים. כי אמנם רבים המה אויבינו בבית מצוררינו בחוץ. ואלה יכאיבו בשרנו עד לבלי הרפא יותר ממניינו בין העמים. ואלה המה תשעים ממאה ממשכילינו ונאורינו אשר תחת מסוה השכלה מזויפה ישימו לאל כל תקות ישראל ויעורו הלאמי רק למען תמצא ירם למלא רואות נפשם ביר רמה, ואחרי אשר רבים מסופרנו כבר חדלו מהטיף להשכלה והחליפו את המאדע לעסוק בשאלות

עמוד 49

היהודים או בשאלה החיים, הלא לא נגרע ערך שאלת ישוב א״י אשר גנז היא שאלת היהודים ושאלת החיים, ועור יתרה לה על כל שאלות אחרות אחרי אשר שאלת כל הלאום היא, לא שאלת היהודים בארץ ידועה. . .

עתה טרם אכלה את דברי אורות מחסורי עמנו בארץ הקדושה, עלי להעיר את הקורא כי כל אשר השמעתי מהשערוריות הנעשות בארץ יהודה, לא על הכלל דברתי כי אם על הפרט. ואמנם רוב המון העם המה אנשים ישרים היודעים ומרגישים כי לא למלא תאות נפשם באו לשבת בארץ הזאת. ורק אמונתם החזקה באלהי ישראל ותורתו ואהבתם הגדולה לתנות על משואות ארץ אבותינו עוררו את רוחם לעזוב את ארץ מולדתם לחיות במצור ובמצוק ולסבול תלאות נוראות, לגור באהלי קדר אשר גם רפתי בקר באיירופא כהיכלי מלך נגדם, וכל עושי רשעה בארץ המה רק ראשיהם ומנהליהם, אשר אם נסיר את על סבלם מעל צואר העם אז לא ישאר לגו על טי ועל מה להתאונן, ובכל לב ונפש עלינו לדאג בערם להטיב מצבם החמרי והמוסרי; וכדבר בעתו מצאתי לנכון להעתיק בזה את המאמר אשר נתן על ירי ה׳ היים יעקב בירושלים בעל הספר "מצב המלאכה בירושלים" אשר הבטחותיו להדפיסו, וז״ל:

זעקת אומללים[*])

כשנתים ימים עברו מהעת אשר הוצאתי לאור את מחברתי הקטנה "מצב המלאכה בירושלים ותקונו" ובהפיצותי אור על דרכי ומעללי מאשרי עמנו ותהלוכותם את הצאן האובדות הרועות על ירם אשר מגזם (?) יתחממו ומחלב חלבם ישתו לרויה. רבות עמלתי וכסף כאפר פזרתי למען השג מטרתי להלק המחברת הזאת בין נדיבי עמנו באיירופא למען יוכחו לרעת בשלמי הרעה הגדולה הזאת עלגו, (?) ויר מי המיטה אסון איום ונורא כזה על ראשנו אשר מנסבתו היינו כצאן לטבח יובל — מהעת ההיא שקטתי במכוני — אף כי לא הונח לי מעצבי ומרגזי — כי כבר למדתי דעת להבליו. על יגוני העז ולהביט בקר רוח על גלי התלאות אשר מצאתנו מאז ער היום, ורק השתשעתי (?) בהתקוה הנעימה כי עוד מעט ותגלה ערות האנשים האלה המפריעים כל רבר טוב בקהל רב ונדיבי עמנו יוכחו לדעת האמת והצדק עם מי ע״י המחברת הקטנה הזאת. עוד נסבה אחת הגדילה והרחיבה שמחת לבבי[†]) ולהשתעשע בהתקוה כי מצבי ומצב בני גילי יורם

[*] הקורא יסלח לי בלי ספק על אשר העתקתי את המאמר הזר, עם כל השבושים כאשר יצאו מעט הכותב ה' חיים פרעם מו״ל מייע שערי ציון, כאשר סלחתי לו גם אני אף כי לעיני כתב את המאמר הזה. ולא העירותי את אזנו מפחדי מרעדאקטאר עברי בכלל ומפני הרעדאקטאר הנורא הזה בפרט.

[†] בלי ספק אבה 'להשמיע כי המקרר, הגדול שמחת לבו. והגיון ישר כור, ימצא הקורא במליצותיו בכל רגע.

Massa boeroz halmilmii

עמוד 50

מעפר שפלותו. הוא, ביאת האגענט למזכרת משה מונטיפיארי הי׳יו האיש הזה חשבתי על נכון, הלא איש איירופא הנהי ונפשו לא התגאלה בערמות ומרמות כאלה אשר ההשכלה זרה להם (למי?) ולא טעמו ממנה אף בקצה המטה. הכבוד המדומה רחקה (?) טמנו ותאות הבצע לא תעור עיניו (יען יקה משכורתו לשנה מאתים פפוגד) בלי תפונה, אמרתי, בלי תפונה יעמוד לימי; עניי עם עשוקי ורצוצי משפט על לא דבר. ורק משחתם בהם מום בם כי נעלה נפשם בלחם העצלות ויאהבו את העבודה והמלאכה ובזעת אפים ימציאו טרפם לביתם. וכל איש אשר חונן במעט דעת יורה כי רק לאלה השולחים במלאכה ירם ראוים המה לתמיכה האמנם כי כמוני כרעי לא יכחישו בי נחוץ עזר גם לאלה אשר משאם ומתנם בעולם האצילות — ר״ל התלמידי חכמים והכלי קדש כמובן — אולם לבעלי עולם העשיה —ר״ל לעוברי אדמה ומלאכת יד— להם משפט הבכורה וכל אשר מח לו בקרקרו יבין לדעת ההבדל בי; הראשונים להאחרונים הראשונים כל אשר יעזרו מנדיבי עמנו רק עזרה עוברת היא. וכל אשר יוסיפו לחוש לעזרתם יעמרו המה על עמרם מבלי צעור אף צער אהד קדימה, ולא כן האחרונים אשר אם יעירו עזרה תמידית היא. ובפרט כי לא נדרש מתנת חינם (?), כדי מתנה על מגת להחזיר. וגם אתה קורא יקר התוכל להכחיש כל אלה? או התפן במו? הנה הנדתי לך היום דברים ברורים אשר כל איש נלבב ית; צדק למו — כדברים האלה שמתי אל לבי והולכתי שולל נם ירעותי (?) הפנימיות ואמרתי האח! נושענו נושענו, הנה זה יהיה לנו כמלאך מושיע וימשנו ממים רבים אשי באו עד נפשנו. אפם! נם זיק התקוה האחרון אשר עור טרם עומם בקרב לבבי ואם רוח עזרה קטנה כי נשבה בו שב והיה ללהב אש אוכלה גם הוא נכבה ועלה בתוהו ואבד כל עמלי הרב אשר עמלתי זה שתים עשרה שנה להטיב מצבי ומצב בני נילי בירושלם ת״ו ידעתי מאד ידעתי כי תתפלאו בו קוראים יקרים ותשתוממו איך נהפכתי פתאום, כי תחת אשר קייתי לישועה ואין ותחת אשר תשתוקק לשמוע ממגי בשורות מפליאות המבשרות אך טוב, לא כ; תשמענה אזניך ? אך לא בי ירידי האשם אם שניתי במשפטי זה אשר חרצתי כי כראות ב; תמותה ראיתי אף אני, ולכן חטאתי מראש דבר עד אחריתו — האיש הזה אשר אמרנו בצלו נחיה, רותם כסום (sic) אל מרכבותי (?) כבוד הרבנים ואל כל אשר יחפצו יטוהו, ועל פי מצותו יכתוב אל ראשי הוער אשר כמוהו כמוהם (??) ינקרו עיני האנשים הבוערים להאמין בהם, ככל העולה על תה הרבנים, וביחוד יסור למשמעת הר״ר שמואל סלאנט אשר הוא רוח החיה באופני התנהגות עיה״ק ת״ו ואשר עשה חוזה עם דר׳ לעווי בן משק בית השר מונטיפיארי הי״ו להרוס ולהחריב כל דבר טוב ומועיל ולערות עד היסוד נם שארית פלטת העיר הקדושה העומדת עור על תלה. ועתה יבין כל ב; דעת ואיש נלבב כי הלא ראש פיגס הוא

עמוד 51

הועד הלונדוני, וראש הועד הוא ר׳ שמואל סלאנט, (8ic) והוא הלא גורע לטהרם ומחריב כל דכר טוב ומועיל בעי״ק מאי; כמהו, כנודע לכל תושביה. לא אנזם אם אומר כי הועד הזה נוסד על בלימה (8ic) ורק להתעות ולהוליך שולל ישרי לב להריק אמתחות כספיהם אליהם. (sic) ולמטרה הזאת שלחה (שלח?) איש אחד ישלימה (ירושלימה?) למען דעת כל באי עולם כי עושים המה לטובת תושביה. אולם נהפוך הוא, כי עי (ע״י) מלאכם זה הפיצו עוד אבני נגף י וצורי מכשול על דרך תשעת (?) ירושלם ויושבי בה, אם אבוא לספר אף בקצרה ממפעלי האיש הנאמן (? !) (סימני השאלה והקריאה כתובים באצבע הכותב הזה) נם אז תקצר היריעה מהכילם, ורק אחת אספרה ואותה אניד - להקוראים הנבונים מנוה (?) ילמדו על השאר, ורק מבשרי הזיתי זאת, ה׳ פינם כבואו אל הקודש הייתי אני ורע־ הראשונים אשר חלנו פניו להיות לנו לעזרה מטעם האמור למעלה, הצעתי לפניו אופנים שונים איך להיטיב מצבינו, חמשים פפונד שטערלינג אמרתי לו עוז בידם להביא לנו תשועה גדולה יען כי האבר הכורת עצי זית מכרם (?) למלאכה יכרתם רק אחר שנשרו פרותיהם והטה לחים מאוד ולא יצליחו למלאכה רק אחר שתי שנים אחרי אשר ייבשו היטיב, ומה יעשה העני אשר אין לו בסף כצלחתו להכין עצים די העבודה למלאכה, הלא נטל עליו לשבת בחבוק ידים לנוע ברעב הוא ואנשי ביתו, ולכן נחוץ לקנות בעד חמשים פפונד עצי זית להכין עבור בעלי חרושת המעשה וכל בעל מלאכה עת מחסור יהיה לו בעצים יבוא ויקנה ממנו ואז יוכל כל לעבוד עבודתו באין מפריע בידעו היטיב כי פת יש לו בסלו, אך מה אעשה אם בל בעלי חרשי עצי זית לא יבואו לקנות מאתו וחמשים פפונד מה תהה (?) עליהם ? שאליני (?) ה׳ פינס, הלא נם אז לא תפסיד מאומה כי גם לשרפה תקח את החמשים לי״ש עניתיו, עור הצעה אחת הצעתי לפניו, והוא לפתוח בית מסחר עצי זית בעירנו ת״ו וכל מלאכת עצי זית אשר יצאו מתח״י האומנים בעבודה הזאת פה אל הבית הזה יובא, וכל אנשי איירופא הבאים לתור את הארץ יבואו אל הבית הזה לקנות כל אשר יישר בעיניהם, יען ירעו כי לטובת עובדי עבורה הענים (?) המה עושים על ההוצעות (?) האלה הבטיח לי לעשות ככל אשר יהיה לאל ידו אולם אחרי אשר נתורע אל מאשרי מתעי עמינו והמה הורהו (?) הדרך בה ילך והאורחות העקלקלות אשר תדרוך כף רגלם במג מאז לאפו; ציו; ויושביה, ויתרועע עמהם ויהי כאחד מהם — כל דבריו וכל הבטחותיו המה מהבל יחד ורוח ישאם וכמוהו כאי; המה. דחה אותנו מיום ליום ומחודש לחורש עד אשר בצקו רגלינו ללכת אליו, ובאחרונה אמר אלינו; כי לא יכול לעשות עבורנו מאומה כי לא זאת מטרת מלאכותו, ומלבד כי לא עזר לנו כי אם גם המיט עלינו אסון נורא אשר לא ניכל להמיש צוארנו ממנו. אנוכי (?) בהתבונני כי אי; עזרתנו בו וחושיה נדחה ממנו בכל זאת לא אמרתי גואש, הלכתי אליו

עמוד 52

בקשתיו כי ילך עמי להר״ר שמואל םלא:ט להגיר הגסבה אשר תעצור בעד עזרתנו, ויעתר אלי אחרי הפצרות רבות ואחרי אשר העתרתי עליו במילים (?) והתחננתי על נפשי ונפשות רעי ענני כי לא יובל להושיענו ברב או במעט ואוכל לעשות כל אשר לאל ידי. האין זאת תשובה נכונה מציר הוער? ואם לא מענה לשון הוא? ואם לא בהשכל ודעת דבר? כן בהיות ה״י סאמועל מונטאגא מלונדון זה לא כביר בקשתיו כי ילך עמי אל הרש״ם למען אשפוך מרי שיחי לפניהם (לפניו V) והמה יחרצו משפט האמת עם מי ? אך ה׳ פינס היודע כל תהלוכות הרבנים ועלילותיהם עצר בעדו ולא נתנוהו(?) ללכת עמדי, נם זאת אחת מ; התכונות הטובות אשר התלכדו בה׳ פינם, הרש״ס אשר זה דרכו תמיר להראות טלפי טהרה בקש אותנו כי לא נודיע ברבים כל אלה למען לא יתחלל שם שטים. אמנם כ; אנכי ככל שלומי אמוני ישראל לא אחפוץ בחילל (?) השם חלילה, אך הלא על ידכם אמרתי — רק על ירכם וההולכים לרגלכם (?) יתהלל שם שמים ושם אה״ק, אנחנו בתור בעלי עבורה אין לנו עסק בעניני הדת ועל ידינו לא תוכל הרת להתעלה או להשפל, ואף אם חלילה אחד מאתנו יעשה דבר שלא כתורה וכמצוה נם אז לא יעשה רושם בלבב הנאמנים לה׳ ולתורתו, והחרדים לדבר ה׳ ולתורתו ישימו לבם אל כל זאת, אכן אם אחד מהרבנים יעשה עול הלא אין לך חלול השם נרול מזה. ולמען הראותכם קוראים יקרים את מעללי האיש הזה, הנני לספר באזניכם אשר קרה לי ולרע', אחרי רואנו כי כשל כח הסבל ואחרי הפצרות רבות במכתבים אל נריבי עמנו באיירופא לחוש לעזרתנו והמה כפת; הרש אטמו אזנם משמוע לקול זעקתנו גמרנו אומר להרפים המחברת הנו׳ אשר כבראי מוצק יראה הקורא מצבנו, את השקל האחרון מצלחתנו שלמנו בעד ההדפסה ושלחנו איש אמונים לאיירופא להפיצה בישראל ולחלקה ביעקב ולעורר לבבם לחומלה עלינו וכמעט החלה ההצלחה לשחק לפנינו כי נדיבים רבים הזילו זהב מכיסם ובאו על החתום לקבל מאתנו מלאכת ידנו, וכאשר נורע היטיב את מעללי רבננו ומאשרנו לכן הודענו גלוי כי כל איש אשר ירבנו רבו להרים תרומת כספו ישלח אל הקונזול ממשלת ארצו היושב בירושלם ורבים כן עשו, והקונזולע; בקבלם כסף עבורנו בשמחת לב הודענו מיד ביום הראשון והכסף בא לידנו טיר באין מגרעת, ורק השר ראטהשילד הפראנקפורטי שלח נדבתו 40 מארק לאמסטרראם כמנהגו תמיד והמה שלחו על שס-הרש״ם, אז ידע הארי טורף הזה להשתמש בשעת הכושר הזאת ולכלות חצי זעמו בנו ויתגולל ויתנפל עלינו בעלילות שוא וכזב לאמר: כי בבית חרושת המעשה שלנו יעשי שתי וערב וצלמי קדושי הנוצרים ולכן לא ראוים אנחנו לעורה, היש מהר כאשר נורעתי מזה הלכתי בחמת רוחי אל הרש״ם בכיתי יללתי, התחננתי ואמרתי אליו איך יחרוץ משפט קשה כזה על מאה נפשות עוללים ויונקי שדים, אך הוא אטם אזנו משמוע זעקת דל וינער חצנו לאמר: כי אינו יורע אף

עמוד 53

מה, ובמשאו! כסה כל מפעליו וישלח את ר׳ יעקב ליב ראש הדינים אל ב״ד הספרדים כי הטה ישלחו אגשים לחפוש אם ימצאו דברים אשר המה נגד הדת. באשו! לילה ואפלה באו אגשים זרים לביתי ויחפשו חפש מחופש והודות לאל לא מצאו מאומה ואשר חפצו הרש״ם וו־.' פינס כי ימצאון למע! הכרית אוכל מפינו ומפי עוללנו וטפגו לא באה ולא נהייתה, בד״צ של הספרדים אחרי נוכח בר לבבי ואמו; רוחי נתנו בירי תעודה לאות ולטזכרות (התעודה נדפסה על עלה מיוחד).

בין כה וכה שלח הרש״ם מכתבים לנריבי עם באיירופא להבזותנו בעיניהם ולתתנו(?) לשמצה, עפ״י פקודתו עמדו הפקוא״ט באמשטרדם בעבי גבי מניני משרתם כחומה בצורה נגד מפעלנו זה והשליכו אבני נגף לרוב על דרכנו, את השליח אשר שלחנו עם המחברת רדפוהו עד חרמה ויצוו עליו במפגיע להניח משרתו זאת מיר, ואם לא! לא תדרוך כף רגליו על אדמת אשכנז, כי מצורתם פרושה על הארץ הזאת ואחינו התמימים יאמינו בדבריהם כבאורים ותומים, וכהרש״ם כן עשה הציר הלונדוני וישלח אל משלחיו לרדוף את השליח ההוא ככל אשר יהיה לאל ידם — את הארבעים מארק מראטהשילד טמן הרש״ם בצלחתו מבלי הודיע אותנו, ורק כאשר נודענו ע״י השליח אחרי ירחים אהדים הלכנו אליו ויאמר: כן אמת הדבר! אך כתבתי כי לא אוכל להתערב ברברים כמו אלה, ולכן ימסרו את הכסף לאיש אהר או לחלקו אל מצוה אחרת, ואחרי עבור עוד ירחים אחדים קראנו הריש״ם מבהכ״ג בש״ק וישאל אותי אם קבלנו את הכסף אך אנוכי עניתיו כי הכסף הזה אינו מעלה ולא מוריד כי מה הוא 40 מארק לעומת הוצאותנו בי; כה וכה ועמלנו נשאר מעל גם את שארית כספנו אשר הוצאנו על המהברת והשליח לא הושב לידנו מובן מאליו הנזק הרב אשר הסבו לנו המקרים האלה כי מלבר אשר צרו צערנו מלכת קדימה בעבודתנו עוד נחוץ (?) לנו ללכת אחורנית, ועתה הננו ברעה גדולה, רעה אשר לא נדע שחרה, רעה אשר לא נוכל להמיש צוארנו ממנה, רעה אשר עוז בירה להכריענו ארצה, רעה המובלת אותנו אל השחת והאבדון, רעה, הה! רעה אשר אין גדולה ממנה בתבל ארצה ועוללנו וטפנו המה לברות למלתעותיה באין מפליט ומציל. שברנו מאוד נורא ולא נעצור כה להלחם מול גלי הים הצרות והתלאות אשר ישטפו שטוף ועבור על ראשנו. ויר מי עשתה כל אלה? רק יד ר׳ שמואל סלאנט וה׳ פינס, כל התחבולות והערמות יעשו למען הראות כי הגביר מונטאגו שגה ברואה בשלחו לנו מכונה על פי הצעת ה׳ וואלירו הי״ו, ולמען הפיק זממם לא יבצר מהם לעשות כל האמצעים המובילים אל תכלית כבורם המדומה, אמנם כן לא לפלא הוא אם נראה עושק רש וגזל משפט, כי כזאת יקרוה (?) בכל עיר ועיר עם ומדינה אבל העושק הזה אך מידי אלה השואפים לבצע מעשקות (הגיון נעים) ואשר לחמם מזאת נתז למו, אולם מהינשתומם אם נראה כי גם גבירי עמנו

עמוד 54

בלוני־ון אשר כסף תועפות לבהו והמתימרים להולכים לרוח העת הח־ה וההבטה להם לקו וההשכלה למשקולת, ולבסוף נפלו בפח השגיאה ה; המה חרצו משפט זה כביר. כי מפעלות השר הישיש מונטיפיארי, כי הבל הכל המה ואין בם מועיל.

אף כי לא בהשר האשם כ״א במשנהו דר. לעווי הסר למשמעת הרש״ס בנוגע לעניני אה״ק — והתפארו כי יסירו אבני הנגף מכל דרכי ציו; האבלות וכל פעולתם יקלעו אל המטרה ואיך נראה עתה לתמהון כל בר לבב כי מלבר אשר לא יועילו כ״א עור יגרמו צער ונזק לאנשים חפים מפשע ונקיים מעון, כמה מכתבים כתבנו אליהם לשלם לנו מחיר הסחורות אשר לקחו מאתנו ואין קול ואין כסף, ה; אלה המה קצות דרכי מאשרי עמנו והועד הלונדוני (?) וצירם, ועתה אחים יקרים יקרים ונכבדים! מי מהלל שם שמים אנחנו או הרש״ם? אנחנו או פיגם? אנו או הוער הלונדוני ? אם על ידינו יתחלל שם שטים או ע״י הפקוא״מ באמשטרדם ? הן גורע פה כי כסף כאפר יפזרו מדי שגה בשנה ולמי? ועל מי? ועל מה? רק אל אלה אשר כסף תועפות למו ועל דברים אשר אינם שויים (?) בנזק העת להשקיף (?) עליהם היש לך חלול השם גדול יותר מזה? ועתה אתם ירידים יקרים חובבי ציון, הנה קרענו לפניכם סגור לבבנו והראנו לכם את כל המוצאות אותנו במועצות ורעת (?) ובכן החובה עליכם ועל כל איש אשר עוד זיק אהבת אה״ק עור לא נכבד (נכבה) מקרב לבבו להודיע גלוי כל דברינו אלה ברבים ומצוה לפרסם את החנפים ואולי נושע וגם עור אנשים כמונו ישיגו עזר וישע, ואז נהללכם בקול רם ונהודוכם סלה."

המכתב הזה אשר יצא מעט איש אהד מהמון דלת עם האר,; יפיץ אור על ענינים רבים אשר לא יאמן כי יספרו באזני איש ישראל יושב איירופא, ובכל זאת המה כנים ונאמנים בלי כל ספק. ושרירי בני ציון הישרים בלבותם רואים יום יום טובות כאלה מרבנינו ושרינו, ושמים יר על פה מפחד פ; יעלו על המוקד בלהב פי השרפים והיות הקדש, או אולי יען כבר נחלשו עורקי חושיהם למראה טובות כאלה יום יום עד בי הסר להם כה הרגש. ובכן יביטו על כל אלה ברוח שוקטה. אבל האיש הבא מחרש ישתומם ויתפלץ למראה מוזרות כאלה. רבני ירושלים יורו לעם תהפוכות ומציון תצא תורה וידיה על ראשה. ור׳ משה מונטיפיורי רהוק ממשה בן עמרם בצדקתו’) כמרחק הזמן ביניהם. ורחוק הוא מחכמת ב; מנחם2) עוד יותר ממרחק ירושלים מברלין ורק דבר אחד קרוב לאמת הוא כי כל מליצות החוזים והמטיפים וכל שירי המשוררים אשר שרו לכבודו שקר הוא. והער היותר גדול ונאמן מכלם הוא את אשר ראינו כולנו בעינינו במשך שנה וחצי למיום הקיפה הזעקה את כל ארצות רוסיא ובכל קצוי תבל

ז־—2) אדם הכהן כשיריו,

עמוד 55

התעוררו יהודים ונוצרים להושיע להאמללים גולי רוסיא. ומה עשה מונטיפיורי ? הלא זה האיש אשר השתדל לטובת אה״ק כל ימיו — לפי דבריו ודברי מעריציו — ועתה בעת נכונה כזאת אשר עליו היה להראות כה מעשיו בפועל נרדם ויישן כגבור לא יוכל להושיע. ולוא אבה לעשות טוב לישראל באמת כי עתה יצא בעטו ובאמתחתו להראות כי אמנם גורל ישראל נגע ער לבו. הלא הוא אשר כל ימיו לא אבה להמנות בי; חברי החבורה כי״ח ולא אצל לה מכספו מעולם יען ראשיה לא היו יראי אלהים כמהו. ומה עשה הוא בצדקתו ויראת אלהיו ? הן אז בהוסד החברה בי״ח הלא היה הוא הראשון אשר התנגד לה בכל כחו יען חשב כי ביסוד החברה הזאת יגרע מכבודו בהיותו ראש לחברת "אגורת אחים" בלאנדאן. ומדוע לא עשה כזאת כעת, בעת אשר ראה עת נכונה לו להתנגד לה ? אחרי אשר אלפי מהאות מכל קצות הארץ נשלחו אל הועד בפאריז לבל ישלה את הגולים לאמעריקא. ולוא נגע הדבר אל לבו כי עתה התנדב איזה אלפים שקלי זהב לייסד הקולוניא הראשונה באה״ק. ואולי הצליח לו גם להטות לב הנוצרים הישרים אשר עמדו בראש הועד "מענשען הויז" לשלח את הגולים לאה״ק ואז לא הרהיבו עוד גם עשירי ישראל בלאנדא; להתיצב כצר נגד ישוב א״י. ויען כי כזאת לא עשה — אף כי אדע כי רבים עוררוהו ובקשוהו כי יקום משנתו — אות הוא כי רק כבור ולא צרק ירדוף כל ימי חייו. ולמען הזק עוד את דברי באותות נאמנים, אשמיע לאלה אשר לא ירעו או לא אבו לרעת בי מונטיפיורי שר האוצרות בנסעו לארץ הקדושה בלי כל סבה הכרחית רק לראות ולהראות, לקח מאוצר הוער "אגודת אחים" שבע מאות ליטרא שטערלינג להוצאות הררך ובחשבון ההוצאות הראה להוער בי נתן על חשבונו מאה לטרא שטערלינג על יד פחת ירושלים לטובת תעלת המים אשר אמר לייסר יען כי הדבר הזה נחוץ הוא מאי. וע׳יב התיר לעצמו לתת מכסף אוצר הוער מבלי שאול את פיו ראשונה*) הנה כי כן לא יפלא עוד אס גם הרבנים והממונים שומרי חומת ציון ועבדי מונטיפיורי אס גם המה אוהבים לקחת. . . . ומורים היתר לעצמם. אשר על כן כל היום רק חמם ושור נשמע בחוצות ירושלים עד אשר תעוה כל אז; משמוע. ומונטיפיורי לא לבר כי לא הביא כל תועלת במסעותיו שבע פעמים לאה״ק, כי אם עוד הרבה השערוריות. כי בהיות השר ר״ש מונטאגו באה״ק ובחפצו לעשות טוב לאמללי ציו; הנה עמדו עבדי מונטיפיורי לשטן על דרכו בידעם כי יש להם על מי שיסמובו. וחברת כי״ח אשר ראתה כי לא טוב להתחרות את הקדושים ותבן לה כי לא תעשינה יריה תושיה ע״כ נערה כפה מכל וכל. ואף גם עתה אחרי ראותה כי המונים המונים מבני ישראל יושבי רוסיא יעמלו בכל עז להתיישב על אדמת הקיש, הנה לא התן עור אמון בהם מפחדה

*) בסי שם עולם וטשד, וירושלים.

עמוד 56

פ; יתאחדו הגרים הבאים מחדש את הגבלים היושבים שם מאז ומקדם, ואז תגדלנה עוד השערוריות. ואמגם מחוג מבטה, וביחוד יען כי לא תדע את אחינו ברוסיא יוכל להיות כי תצדק במעשיה בעיגיה. כי לוא ירעה עד כמה נמאסו הבטלנים ומחרחרי הריב הממונים והקדושים בעיני בגי רוסיא ועד כמה ישתדלו הגרים הגולים להתרחק מהם ומהמוגם כי עתה לא עמדה מנגד בלי כל ספק. ואולי עזרה עוד על ידנו ועוד זאת נחוץ היה לה לרעת כי בל אלה המתאמצים כעת לבנות קולוניות ולקומם הריסות ארץ אבותם המה כלם אנשים צעירים לימים מבני דור החיש מלאי כח עלומים, הנכונים לעבור עבודת פרך בבית ובשדה וכל עמל ותלאה לא יעצרו כח להניאם מחפצם. ואנשים כאלה יברחו כמטחוי קשת מאת הבטלנים באה״ק. אך גם זאת מוסכם ומקובל בפי כל הגולים, כי נכונים המה לקבל באגורתם את אלה מבני ציון הישרים בלבותם אשר יאבו לצאת מאפוטרופסות הרבנים והממונים ולהתאחד אתם למען הגדיל מספר אנשים מועילים להברת המרינה ולגרוע מספר הבטלנים המחכים אל המן אשר ירר להם מן השמים כי על כן בזאת חטאה החברה כי״ח חטאת לא נוכל כפרה כי לא שלחה אנשים לחתיעץ את חכמי ישראל ברוסיא או עליה היה לדרוש אנשים מקרבנו לבוא לפאריז, למען תשמע חות דעתנו והיא לא כן עשתה לדאבון לבנו. החברה ראתה איזה אנשים מהמון דלת עם הארץ אשר ברחו מרוסיא ויתישבו בפאריז והאנשים האלה אמנם פרועים לשמצה מאד ומהם שפטה על כל המון בית ישראל ברוסיא כי על כ; חשבה למותר לבוא בברית את אנשים כאלה ותחשוב זאת לה לצרקה כי תשלחם לאמעריקא ואיך שיהיה הלא ימצאו לחמם גם שמה ואף אם לא ימצאו הלא לא היא ילדה את כל העם הזה כי תשאהו בחיקה ולדאוג למענו לעולם. אפס קץ הרבר הראה לה לדעת כי טעתה בחשבונה ועותה הישרה. מכל המון הגולים נמצאו רק איוך אנשים מתלמידי האוניווערזיטאט אשר היתה להם איזה מטרה בנסעם לאמעריקא. ורבס-ככלם היו מהמון עם הארץ אשר קאה אותם הארץ. וכמעט לא נשמע בכל מלוא רוחב ארצנו כי נסע איזה איש נכבד לאמעריקא, תחת אשר הנוסעים לאה״ק היו רבם ככלם אנשים ישרים ונכבדים, בהם משכילים ונבונים עשירים ונכבדי קריוח. והאות הזה טוב הוא מאלפי מחאות אשר נשלחו אל הוער לחכי״ח בפאריז כי אין איש נכבד אשר הלך בעצתם לאמעריקא. והחברה בראותה כי נגרע כבודה בעיני כל ישרי לב ברוסיא עשתה כל אשר בכחה להתנגד לנו ותשלח ציריה, והמה עשו מעשים אשד לא יעשו למרות

עיני כל העם וקארל געטטער היה הרוח בכל אופני הנהגת החברה. ובזה הראתה לנו לדעת כי כבהמות נחשבנו בעיניה. ואני בתוך עמי אנכי יושב ויודע מחשבותם, צר לי מאד להשמיע באזני בני החבורה כי את כל האנשים הישרים ברוסיא האוהבים עמם באמת, הקימותם לאויבים לכם תחת אשר שמכם היה לברכה בפיהם עד היו? ומה בצע לכם אם תמשכו אחריכם עור

עמוד 57

איזה מאות אגשים קלי הרעת אשר ילכו למות מעצר רעה ויגון באגמי מיסיפיפא ובזאת תראו לגו מי ומה אתם לישראל. אפס עד אשר תצלחו להביא את בלגו לאמעריקא מהרו והביאו למצער את כל הגולים הגכצאים כעת בבאראדי לאמעריקא ותנו להם אחוזות שרה וכרם כאשר הבטיחו רבים מבגי חברתכם והועדים משם, לבל יתגוללו עטופי רעב בראש כל חוצות ואז אולי תוכלו להתפאר כי גדולות עשיתם. אכל עד העת ההיא אשר תמצא ירכם לעשות זאת, הגה ימותו כלם ברעב בחוצות ברארי, ורבים ישולחו על הוצאות ממשלת עסטררייך לשוב לרופיא. ובלי ספק ימותו אח״כ ברעב גם ברופיא מבלי כל מעשה ועבורה. ורמי אלפי האמללים האלה אשר הלכי אחריכם כשור אל טבח על ראשכם יהולו. זאת תהיה אחרית פעלתכם זכרון לדור אחרון.

נטיתי מעט מן המפלה אשר סלותי לי במשך ספור מסעותי יען לא יכלתי לעבור בשתיקה מן השאלה הגדולה הזאת אשר רוב סופרינו מתעסקים בה כעת ואחרי אשר רק איזה גער היושב כי; התנור והכירים אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו מתנגד לישוב א״י אף. כי מוציא הוא לאור מ״ע לישראל אפם אחרי אשר אין קוראים לו והמו״ל עצמו איננו יורע מפני מה יתנגד אל הרעיון הגדול הזה ע״ב בצרק נוכל לאמר כי כ ל סופרי ישראל בלי הבדל וכל בית ישראל בכלל הנם חפצים באה״ק בכל לב ונפש. ואף רוב אלה אשר כבר הלכו לאמעריקא יתנחמו כעת על מעשיהם ובפה מלא ישמיעו כי אם יראו אחרית ותקוה אל הרעיון הקדוש הזה אם אך יחל לצאת לפעלות אדם אז נכונים המה כלם לשוב מאמעריקא לאה״ק. אפס בעגין אהד אינני מסכים עם רבים מסופרינו היושבים בחדרי ביתם וחולמים חלומות אורות אה״ק אשר אין להם כל מושג ממנה ואף אם נבוא לכתוב אורות אחת מארצות איירופא גם אז לא יתכן לצייר מושג נכון מ; הארץ אשר לא ראינוה בעינינו, אף כי קוראים אנחנו מ״ע שונים יום יום ולפי מחשבתנו הננו יודעים מכל הנעשה שמה; ומה גם מארץ הקדושה אשר עד היום אי; לנו ממנה מ״ע אשר יתאר לנו תהלוכותיה וסדרי חיי ,יושביה וכל הנוגע אליה. ובכל זאת המה יושבים ודורשים ועושים בה סדרים לפי חזון לבם, ועוד לא ראיתי אהד מהם אשר התעורר לא לבר ללכת לראות את הארץ ההיא אף לא אחר מהם התעורר לשאול את השאלה הטבעית ,.איך נובל לשפוט על דבר אשר לא ראינו בעינינו וכמעט אשר לא שמענו ממנו?" כי מלבד השוד והחמס אשר שמעו תמיד כי כזאת וכזאת יעשה בירושלים מירי הרשי משחית, לא שמעו מאומה. אשר ע״ב מצאתי לי לחובה להשמיע את דעתי בענין הנכבד הזה, אחרי אשר אני ראיתי את הארץ הזאת בעיני, וגם את כל ארצות איירופא ראיתי. כי ע״כ תוכל דעתי לדכריע בזה נגד רעת המון הסופרים החוזים רק חזון לבם ואחרי אשר האיש אשר תר רק אחת הארצות אשר בה מושב בני ישראל, לא יוכל עוד לשפוט על היהודים

עמוד 58

בכלל המפוזרים בכל ארצות תבל ואשר בכל ארצות מושבותיהם החזיקו בסדרי חיי העמים שכניהם; אחת היא על כן אמרתי נקל הדבר כי יחלו אחינו ללכת לאה״ק לקנות אדמה ולייסד בתי חרשת המעשה וברבות הימים ירע כל איש מצוק ומר נפש אשר לא תשא אותו ארץ מולדתו כי יוכל למצוא מנוח על אדמת אבותיו ואיש לא יהין להראות לו לרגעים את הדלת והמזוזה כי זר הוא. ובזאת אין כל ספק כי נחיה שם בשלוה והשקט את כל העמים בגי שם שכנינו אשר יבינו כי האנטיזעמיטיזם אשר התחוללה באיירופא בשצף קצף לא רק נגד היהודים לבד כוננה כי אם נם נגד כל בני שם בכלל. ולוא הצליח לצוררינו כיום להשמיד את כל היהודים מקרבם; כי עתה לא הסתפקו עור בזאת, ובלי כל ספק כבר החלו לדרוש ברבים בי בא מועד לחדש את ימי נוסעי הצלב להשמיד את בני שם נם בארצות המורח. אשר על כן נחוץ לנו לשים עין על ־ דרכנו מראש לבל תבואנו שואת פתאום, ולדאוג כי נם לימים יוצרו לא נהיה כיתומים עזובים בלי כל אח ומודע. הן רואים אנחנו כי במשך קרוב לשני אלפים שנה הננו נעים ונדים בין הנוצרים וכמעט לא עבר רגע בלי פגע במשך הזמן הגדול והנורא הזה. ואם תעו אבותינו לחשוב כי רק מקנאת הרת רדפונו כל היום כי על כן אם ההשכלה תתפשט בין הנוצרים כי אז בטח יוגה גם לנו, אבל הנסיון המר הורנו לדעת כי טעו בחשבונם. והשאלה הלאמית אשר החלה להתחולל ברעם ורעש בשנים האחרונות בין כל גויי איירופא תרדפנו באף עור יותר מקנאת הרת. וכי יורע איזה שאלות חדשות תולדנה עור בין עמי איירופא אשר בכל אחת מהנה היה ויהיה היהודי תמיד השה לעולה. כי על כן עלינו להתאמץ לשים קץ למצבנו הנורא בפעם אחת. וכל עוד אשר לא נתאחר את בני שם בארצות הקדם ולא נורה להם את הדרך ילכו בה למען יבינו ער היכן מגיעה מטרת האנטיזימיטיזמוס בכלל, לא נגיע גם אנחנו למטרתנו. וזאת לרעת כי הערכיים בכלל אף כי עם לא ילמד הוא אכן מטבעו הוא עם חכם ונבון מאין כמהו בכל עמי איירופא ולב להם לרעת את אשר נטל עליהם לעשות. . . . ואם איזה נבלים מקרבנו אשר יתאמצו להוליך את עם ה׳ תועה ביערי קאנאדא וטעקסאם יהלכו עלינו אטים למען נירא מהמת הערביים ; אבל המה רק הות גפשם ידברו, תחת אשר מעולם לא ראו את הערבי גם בהלום הלילה. וכל חפצם הוא רק לזרותנו עוד בארצות למען נתבולל בגוים כאשר ראינו בעיננו כי בגי חברה שלימה אחת .מאדעפסא אשר התחברה לאגודה אחת ללכת לאמעריקא, קבלו על נפשם להשליך מעליהם את עול היהדות מכל וכל בבואם לארץ הקדשה, כאשר השמיעו באזני איזה מראשיה. וזאת היתה הסבה כי הה ברה הזאת מצאה ה; בעיני הועדים באיירופא ואמעריקא ויעזרו לה בעשרים אלף מארק ביהוד וגם קולוניא מיוחדה יסדו למענה. אכן אנחנו מהערביים לא נירא כי מעולם לא נגעו בנו לרעה. ודברי הימים לבני עמנו עומדים כערים חיים ונאמנים לפנינו

עמוד 59

כי אך הבל יפצה פי אלך מקאצאם׳, בני ישי־אל אשר לא השכילו לדברי ימינו ותורת ישראל לא ירעו. ה; אם נביט לאתור על ימי שבת ישראל בין הערביים בספרר, הלא נראה כי חיו שמה בגאון שלות השקט ופקודות גבוהות נשאו על שכמם. אפם כאשר באו השפנים והורישו את הערביים אז בא הקץ נם לשלות ישראל. ואם קרו איזה רדיפות לישראל בפרם ומא־אקא ה; למדו המחמדים את התורה הזאת מהנוצרים. אפם אם יחלו היהודים להרגיש את הרוח הלאמי אז ישתדלו להתקרב אל בני שם בכל עניני הנהגת המדינה והערביים יבינו בלי כל ספק להוקיר את כשרונותנו ואז רק אז יונח לישראל נם בארצות הנוצרים כי אם ירעו הנוצרים כי יש קרוב ומודע לישראל בארץ הקים, וכל עושה לו רעה ננע באחר מאברי משפחת בני שם הגדולה ורבבירה בכמותה ואיכותה; אז לא יהינו להתנפל על ישראל כזאבי ערבות

על שה נאלמה................... ובי; כה וכה נתאמץ להתחמק מעט מעט מארצות

איירופא לארצות המזרח עד אשר נתאסף להיות נוי אחד בארץ על אף בני אשכנז וצרפת מאמיני דת משה (ב; מנחם).

הדברים האלה דברתי כבר גם בהיותי בארץ הקדושה, אפס כל עוד אשר לא הכי בני ישראל מכת בלתי סרה בארצות אויביו. הביטו עלי כעל איש חוזה חזיונות הבל. יען לא לאיש שפל ונכה רוח להטות אז; קשבת לרבדים באלה אשר מעולם לא עלו על לבו. אכן אחרי אשר התנפלו עליהם שכניהם כחיתו טרף וישמו את נויהם, ראו כי לא כסף וזהב, אף לא השכלת איירופא יצילום מכף שוסיהם. ועור יותר אחרי רואם כי גם באשכנז ואונגרן החלו הנוצרים לרדוף באף את ישראל בעור אשר שם חשבו כי בטוחים המה משואת פתאום וכל יד חמסים לא תשיגם. עתה רק עתה נוכחו רבם כי אין תקוה עור לישראל באיירופא כי על בן מצאו הסופרים הנאמנים לעמם אזנים קשובות בין העם. ורוח הלאמי החל לצאת ממחבואו אשר התחבא בסתר לב העם הזה זה כאלף ושמונה מאות שגה להוליכם לארץ אבותיהם. ואך הבל יהמיו; אלה האומרים כי נחוץ לנו לחלק בי; הרוח הלאמי או ישוב א״י לבי; תנועת היציאה. ה; הנסיון הורנו כי בארצות אשר בני ישראל יושבים שלאנן ושקט שמה לא התעוררו לרעיון ישוב א״י ולא יתעוררו לעולם. ועינינו הרואות כי רק בי וסיא ורומעניען נולד הרעיון הזה והם המה העוזבים את ארצם והולכים לארץ הקרושה. ורק עוזה יוכל להיות כי גם בני המאגיארים מאמיני תורת משה יתעוררו לעשות דבר מה בפועל לטובת ישוב א״י אחרי אשר גם המה נסו לשתות את כוס התרעלה אשר הגיש להם איסטאצי ומלאכיו עדת היחפים, בעור אשר במשך כל העת אשר לא נגעה הרעה עד נפשם עמדו מנגד כשועלים בפרצות ואיד יהודה ברוסיא לא הרך את לבם הקשה. עד כי לא ידעו הכלם לדרוש מאת ממשלתם לסגור שערי ארצם בעד גולי רוסיא. אכן עתה יוכל להיות כי אחים לצרה יולדו לנו ובצרת רבים ה«את נמצא הצי נחמה. . . , ורברי הימים לישראל יורונו

עמוד 60

כי גם במצרים אשר עבדו בהם כבבהמות שדה לא חפצו לצאת לולא גרשום המצרים מארצם. כי נעים היה להם ללחך עפר רגלי שונאיהם אשר השליכו להם פתותי לחם תחת השלחן מעמוד על רגלם ולחיות חיי עם ככל האדם בכח ידיו ובכשרונותיו. כ; היה במצרים וכן היה בימי עלות זרבבל ובלי ספק כן יהיה גם עתה. ואולי עוד יבואו ימים לישראל אשר יברכו ממרחק את עדת היחפים על אשר הורו להם את הדרך לארץ אבותיהם. אחת היא על כן אמרתי כי כל עוד אשר לא תמו היחפים מ; הארץ עוד לא אברה תקות ישראל מלשוב לקדמותו.......................

סביבות ירושלים

אחרי אשר תרנו את כל מוצאי ומובאי ירושלים אשר אחשוב למותר להזכיר כל מקום בפרט יען כבר ידועים המה בכל ספרי הנוסעים אשר קדמוני, עמדנו הכן לנסוע לחברו; עיר קברות אבותינו הקדושים. שכרנו לנו חמורים לרכוב ובאחד הימים בשעה האחת עשרה בבקר שמנו לררך פעמינו ועוד איש משכיל יליר רוסיא נלוה אלינו ונצא את פני העיר דרך שער יפו ונרד מן ההר ונעבור לפני פתה הבית אשר בנה השר ר״ט מונטיפיורי בכסף הנדיב ר׳ יהודה טורא ז״ל מנוי ארלעאנם. ומה השתוממתי בראותי כי ההון הרב והעצום אשר הניח אחריו הנדיב הנזכר אכל הבית האחד הזה אשר מחירו עלה לא יותר משלשים אלף רו״כ. הבית הזה עומד וטופח על פני יקירי ירושלים ונקיו; כפיהם . . . ואחרי כל אלה מי יהגה מן הבית הזה אם לא הבר המשחיתים הנותנים ירושלים לחרם וערי קדשנו לזועה. ראיתי ונוכחתי לדאבון לבי כי לא גדולים ולא נוראים מעשי החסד אשר עשה משה (מונטיפיורי) לאחינו יושבי ציון. כי לקחת כסף זרים אשר נתן על ידו לעשות בו איזה דבר טוב ומועיל ולהשליכו על פני חוץ, זאת מצאה גם יר איש פשוט אשר לא זכה לשם גדול כמהו בעד רוב חסדיו. ולולא פחדתי מן הסופרים נערי בני ישראל (ומהם גם נערים בני שבעים שנה) אשר הרימוהו אל על מרום מראשו; ער כי האחר מסופרינו דמהו למשה בן עמרם, והשני חשבהו לבן אלהים, וכמעט אין ספר בספרות ישראל במשך יותר משלשים שנה למיום היה בווילנא בשנת תר״ו ואחרי כן, אשר לא שרו לו משוררנו שירי תהלה. מליצנו המתארים לנו נעם האביב עם כל חבורותיו בישבם אחרי התנור והכירים ועורם נקפא מקרח, כתבו עליו מליצות רמות ונשגבות וחזיונות הבל, וחוזינו הזו משאות שוא ומדוחים עד כי באמת ים=ן האיש אשר יאמר לקרוע את המסוה מעל פניו. ולולא יראתי מהמונם כי עתה אמרתי כי גם ברוסיא מאראקא ורומעניע; עשה רב טוב לבית ישראל כאשר עשה בארץ הקרושה. ובעמדי אצל הבלח "משכנות יעקב" אמרתי אלה המה שריך וראשיך ישראל החפצים לעשות להם "שם עולם" טוב מבנים ומבנות. . . . בדאבון לב עזבנו את המקום הזה ונסע לדרכנו. חם

עמוד 61

השמש הכה על ראשנו בלי חמלה. המים אשר לקחנו אתנו מן העיר אזלו מכלינו. לשוני דבק לחכי מצמאון, ועל הדרך אין בית ואץ עץ אשר נוכל להסתר מפני החם הגדול. ומה גדלה שמחתי כאשר בא אחרינו המתורגמן לציר עסטררייך רוכב על פרדה וצלוחית מים בצלחתו, בקשתי ממנו מעט מים והוא נתן ל' את שאלתי ותחי רוחי כמעט. נעים מאד היה לי לראות בן ערב צעיר לימים הדור בלבושו כבן איירופא ומדבר צחות בשפת אשכנז וכל הליכותיו ותנועותיו כתור אדם המעלה, ובדברי אתו שכחתי כמעט עמל הדרך ער אשר נפרדנו איש מרעהו ונבוא ער קבר רחל אמנו, ושמה נפשנו מעט. ואחרי אשר לא מצאתי שמה כל דבר הראוי לשים לב עליו הלכנו לדרכנו. ונעבור על פני העיר בית לחם. אבל לא חפצתי לסור אל העיר המיושבה מנוצרים. יען די והותר ראיתים באיירופא. . . . ובכן עברנו דרך מפלת סלעים וקירות הרוסים, אבני נגף וצורי מכשול על כל מדרך כף רגל עד כי באנו בין שני קירות אבנים במשעול צר מאד, והנה איזה ערביים באו לקראתנו. רוכבים על גמלים טעונים משא לעיפה עד כי לא היה לגו דרך רנטות ימין ושמאל ונלחצנו אל הקיר האחד אשר אבניו לא טחו בטיט ונפצע את רגלנו בהן, וכאשר עברו הגמלים לפנינו נאלצנו לכוף את ראשנו. ואחרי עמל רב הצליח לנו לצאת למרחב מ; המקום הזה ברגלים פצועות. ובעת אשר כאבי היה אנוש עלה מקרה בלעם על לבי ויתיצב לפני כמו חי, רק זאת לא אדע עד היום אם גם הערביים הלכו במלאכות ההשגחה העליונה לפצוע את רגלי או רק מקרה היה, יען לא ראיתי חרב שלופה בירם. ובמשך שעה אחת מן המקום הזה באנו אל התחנה או המלץ ברק. כדק

הוא בית מלון עומר על אם הדרך בשפוע ההר, ושם ינפשו כל הולכי דרך. אצל הבית באר מים חיים קרים נוזלים מתחת ההר. במרחק שתי מאות צעדים מן הבית נמצאה הברכה הראשונה משלש הברכות הנקראות בפי יושבי המקום "ברכות שלמה" הברכות הנן מרבעות וגדולות מאד אשר חצבו באדמת סלע. ער כי ישתומם הרואה על המלאכה הכבדה הזאת אשר אלפי ירים עמלו בהן, ואם אמת בפי המסורה כי שלמה המלך בנה אותן למקום רחצה. לא יפלא עוד בעיננו מרוע התאוננו עליו בני עמו על אשר הכביר את ?לי עליהם. ולפי דעתי יש ממש בפי ההגרה הזאת. יע; באמת לא נמצא מקום מוכשר למקום רחצה סביבות ירושלים מלבד המקום הזה. ובלעדי שלמה לא קם מלך אחר לישראל אשר פזר כסף כאפר לתענוגות בני ארם. המים מ; הבאר אשר אצל הבית שוטפים אל הברכה הראשונה העמוקה מאד. וממנה אל השניה והשלישית. מ; הברכה השלישית ישטפו המים דרך צנורות עד קרוב לירושלים. אפם הערביים קלקלו את הצנורות לבל יהיו מים בעיר, למען תמצא ידם להשתכר בהביאם מים למכור,

עמוד 62

בבואנו אל המקום הזה מצאנו ערביים רבים ומהם בערואינים רוכבים על סוסים וחרבם על ירכם וקני רובה על נבם. ובכל זאת לא נפל לבנו ואימתם לא בעתתנו, כי נם אנחנו היינו חמושים בקני רובה קטנים. אולם זאת נודע לנו אחרי כן כי בראותם אנשים מלובשים בנדי איירופא לא יעיזו לנגוע בהם, ובכן לא קרה לנו כל רע. ונם לא מהרנו לעזוב את המקום הזה, כי אם ישבנו בצל הבית מאחריו לסעור לבנו בלחם ויין אשר לקחנו אתנו מירושלים. כשעה תמימה ישבנו לנוח והערבי מנהלנו החל להאיץ בנו לעשות דרכנו הלאה למען נוכל לבוא בעוד מועד לחברון. רק האיש אשר נסה ככר במסעות כאלה יוכל לתאי בנפשו מה נעים הוא בארץ שוממה לעזוב מקום צל ומים קרים וללכת או לרכוב תחת שמש בוערה כאש על סלעי מנור, לעלות בכל רגע הרים תלולים ולרדת בקעות בין ים אבנים מנופצות ובבן עזבנו את המקום הזה בלי חמיה ונרכב הלאה. במרחק שתי שעות מברק ראינו מרחוק הר גבוה ותלול, והמפלה אשר הלכנו בה תתחלק לשתים, ושתיהן תסובבנה את ההר. אורחתנו הקטנה הלכה בררך המלך. ורק אני לבדי ירדתי מעל החמור ללכת ברגלי במסלה הקטנה אשר לפי דעתי היתה דרך קצרה מהמפלה הגדולה. כל האורחה לא אבו לעזבני ללכת לביי מפחד הערביים. שחקתי לפחרם ואקח קנה רובה קטן בצלחתי ואלך לדרבי. בדרך פגשתי ערביים רוכבים אשר דרשו לשלומי בכבוד. ובה הלכתי כשעה תמימה עד אשר באתי בי; הרים וגבעות אשר אי; דרך לנטות 'ימין ושמאל. והמפלה אשר הלכתי בה כבר עזבתי, כי ראיתי שלא תוליכני למחוז חפצי להתאחר את אנשי לויתי אשר על כ; נאלצתי לזחול על ידי ורגלי בין הסלעים הנוראים עד אשר פגשתי שמה ערבי אתר אשר הגיד לי בי בעוד מעט תעמודנה רגלי על דרך המלך וכן היה. אחרי עמל הצי שעה בין ערמות האבנים יצאתי למרחב על אם הדרך אצל מעי; מים החצוב עמוק בלב הסלע וההר אשר ראיתי לפני טרם עזבי את רעי נשאר כעת מאחרי. יותר מחצי שעה ישבתי שמה עד אשר באה אורחתנו. ובלם הביטו עלי בתמהון, כי לפי דבריהם סכנתי את נפשי בלכתי בדד ובלי דרך בין ההרים. אפם תחת עז רוחי אשר לא עזבני מעולם כמעט סכנתי את נפשי באמת, לא באשמת הערביים אשר אינם רעים בשום אופן מהנוצרים באיירופא ואשר בכל אופן שיהיה הייתי חמוש בקנה רובה אשר לא ישא גם פני ערבי ברגע מסכן אבל נסיתי ללחום את טבע הארץ: את חום השמש הבוערה כתנור. וללחום את הטבע חסר אונים הייתי. כי על כן בישבי לרכוב על החמור בלוית בני לויתי השתי כאב נורא בראשי וכל יצורי גוי רפו כמו אחזני השבץ. ואולי הועילו עוד להותי המים אשר שתיתי אחרי עמל לכתי בי; ההרים, ונאלצתי לררת מן החמור ללכת ברגלי. אך לא יכלתי להניד רגלי ולמוש ממקומי כי עזבני כחת ובי; כה רד היום ואנחנו היינו עוד רחוקים מחברון כי על כן לקחני ה׳ לילענכלום בזרועי ויתככני בכל עז, וכה הלכנו לאט עד אשר

עמוד 63

באנו למעין מים במרחק חצי פרסה מ; העיר. שתיתי מעט מים חיים ותחי רוחי. התאמצתי ואלבש עז לשבת על החמור עוד הפעם ובן לויתי הלך לרגלי חמורי לשמרני לבל אפול. וכה באנו העירה בשעה העשתי עשרה בלילה.

חברון

אחרי אשר בעיר הזאת אי; בית מלון לאורחים, על כן נאלצנו לסור אל הבית הראשון אשר פגשנו, אף כי לא מצאנו בו מנוחה כאשר קוינו. ורע מכל היה הריח הרע מן השמן אשר ידליקו במקום נר עד כי לא יכלתי כל הלילה להתמהמה בבית אף רגע. עליתי על גג הבית בתקותי למצוא מנוח תחת כפת השמים באויר נקי אבל גם תקותי זאת נהפכה לי לאכזב. יען המון הכלבים המתגוללים לאלפים בראש כל חוצות ביום, ילינו כלם על הגגות לשמור את הבתים, ומקול צעקותיהם תחרשנה האזנים. וכה שבעתי גדורים כל הלילה עד אור הבקר. בבקר השכם השמעתי באזני בעל הבית כי יש בידי מכתב להרב הישיש ר׳ יעקב מנשה, מנכדו בפעטערבורג, וכי יש את נפשי ללכת אליו אחר התפלה. אפם הרב לא חכה עי־ אשר אבוא אליו ויבוא אלי בלוית הגבאים ומתי סורו. והאיש זקן מאד כבן תשעים. ואגיד לו כי מאד יצר לי כי הטריח את כבוד שיבתו לבוא אלי ואני צעיר לימים והוא נחמני בענות צדק כי לא תכבד עליו ההליכה. ובבן החלונו לדבר על דבר מטרת מסעי הנה. ובין כה באו עוד רבים מיושבי העיר לבקרנו, עד כי מלא הבית אדם רב. ובדבתו אודות מוסרות קולוניות באר״ן הקדושה, התעורר איש צעיר לימים ויחל לקלל את השר מונטיפיורי וחברת כל ישראל חברים על אשר לא עשו עור מאומה לטובת יושבי ציון לקנות למענם אדמה, אשר בכל לב ונפש חפצו לעברה בזעת אפים בעד הכסף הרב אשר הוציאו באה״ק אשר לא הביאו כל תועלת ואני שאלתי את האיש במה נדע כי אמנם באמת ובתמים תחפצו לעבור את האדמה? כי מאד יוכל להיות כי כאשר תשיגו אדמה ותראו והוכחו כי לעבורה הזאת דרוש עמל כפים אשר לא הסכנתם בזה תעזבו את האדמה ותשובו אל העיר לחיות מן החלוקה המגאלה כמקדם ? על הדברים האלה ענו רבים פה אהד. "הננו נכונים לקבל עלינו באלה ובשבועה לעמול ולעבוד עד טפת דמינו האחרונה. ועור זאת נעשה כי כל אחד מאתנו יתן את כל אשר לו על יר אלה אשר יאמרו לייסר קולוניא ויוכלו למנוע ממנו את החלוקה לעולם. יען גם כעת אין אנחנו חיים מן החלוקה לבד אשי־ לא תתן לנו אף לחם יבש. וכל אהד מאתנו נאלץ לבקש לו מוצא ללחם לבל ימות ברעב׳,. שמעתי את דבריהם ולא מצאתי בפי מענה כי אמנם הצדק אתם, אחרי אשר באמת לא עשינו מאימה לטובת אה״ק אשר .יאמר עליו כי זה הוא. וכל הכסף הרב אשר נשקיע בכל שנה בחומת ציו; ישא רוח.

עמוד 64

כשלש שעות ארכה שיחתנו והנה קם אחד מנכבדי העיר ועש אלי ויבקשני ללכת אתו לחדר אחר וינעול את הדלת אחרינו. וישאלני על אורות בן לויתי ה׳ ל׳ מי הוא, ומאיזה עיר ברוסיא ומה מעשהו? התפלאתי מאד על שאלתו לאיזה תכלית נחוץ לו לדעת כל אלה והוא באולתו ענני לתמו כי נמצאה פה אשה אחת עגונה אשר נעזבה מבעלה זה עשרים שגה וכמה פעמים ראתה בחלום הלילה כי אישה נהפך לבריטאני*) כי על כ; יחשוב, אולי זה הוא האיש אשר תבקש. מלאתי שחוק פי על חסרון דעתו, ואשאלהו איך יתכן הדבר. הלא בן לויתי זה הוא כבן עשרים וחמש, ואיך יכל לעזוב את אשתו לפני עשרים שנה? על שאלתי זאת לא מצא מענה. ובין כה הראני דרך הפתח השני איזה נשים העומדות ומחכות לראות קץ הרבר באיזה אופן ?גלי פה את הנבל המעגן, ובתוכן גם האשה העגונה. אפס אחרי אשר בה׳ ל׳ לא מצא את המעגן, שאלני עוד הפעם על ה׳ בלום אולי הוא הוא האיש המעגן. גערתי בו בשחוק לבל יוסיף עור לרבר הבלים כאלה, והוא באחת כי ה׳ בלום הוא המעגן. אני שבתי אל מקומי והנשים ננשו אל הפתח אולי תכירנה את המעגן. ואני עוררתי את ה׳ בלום לצאת אליהן ויהי כאשר ראו כי לא זה הוא המעגן, שאלו את פיו על אורותי אולי אני הוא המעגן. וכה מלאנו שחוק פינו כשתי שעות על פתיות האנשים האלה. אפס השחוק הזה לא השאיר בלבנו הרושם אשר תעשה פתיות אזיאטים תמימים על לב יליד איירופא, לרגלי שחוק אחר אשר עשו לנו, אשר בו הראו לנו לדעת כי לא פתיות אוילים תמימים הוא כי אם שחוק אזיאטים יעזואיטים וחסידים נבלים. כי בלכתנו ברחובות העיר ראינו ילרים גדולים מלאי ימים אשר כבר טעמו טעם חטא, אלה ממולנו _ואלה מאחרינו ישרקו ויחרקו שן ויחרפוגו ויגדפונו. אלה ימלאו פיהם שחוק נבלים עלינו ואלה יקראו אחרינו מלא, ויען מה. הידעת קורא נכבד? גם אני לא אדע!

במשך הימים אשר ישבנו בחברון הלכנו לראות את מערת המכפלה,

קבר ישי, באר שרה, קבר אבנר ועור איזה מקומות כאלה אשר אי; עליהם כל אות נאמן כי שמם ראוי להם. ובמוצאי ש״ק היינו נכון לעזוב את העיר. הוחלנו עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה אשר אז נאספו כל הנוסעים לירושלים והמה היו כלם יהודים כששים איש במספר מהם אנשים ונשים וטף. בלגו ישבנו על חטורינו והערביים טנהלינו הולכים מלפנינו ומאחרינו להורות לנו הדרך באשו; חשך. ויהי כי הרחקנו מן העיר כרבע מיל ופתאום שמענו קול קנה רובה אשר ירה עלינו איש אחר אשר עמד בעמק לצר הדרך. כל האורחה נבהלה מאד ואני ורעי ה׳ בלום לקחנו מהרה נם את קני המורים וגור נם אנחנו איזה פעמים על המקום אשר ראינו את האש. והנה

*) כאשר יכנו בפולין את כל הלובש בנר אייירופי בשם "אשכנזי" כן יבנוהו באה״ק בשם "בריטאני".

עמוד 65

אין קול ואין קשב עור ונלך לדרכנו הלאה. שאלתי את הנוסעים תושבי חברון אם יקרה לפעמים כי יתנפלו הערביים על הנוסעים לשלול שלל כאשר קרה בימי קדם, וכלם ענו פה אחד כי שלום להם תמיד, וזה כשלשים שנה למיום שקטה הארץ, מיום אשר החלו בני איירופא לפקור את הארץ יום יום וכל שוד וחמס לא נשמע בה. נהמקרה הזה היה לפי דבריהם, רק כי איזה נער ערבי או רועה צאן עשה לו שחוק, ואולי לא היתה מנתו לירות עלינו. ובכן רכבנו בהשקט ובטחה, והנשים והבתולות אשר רכבו נם הנה לא התאוננו על הנסיעה הכבדה הזאת בי; סלעים וכפים, גבעות ועמקים, אשר תלאה גם אנשים אמיצי כה, יען כבר הסכינו בזאת בעוד אשר נשים יהודיות באיירופא לא עצרו כח לרכוב באופן כזה אף שלש פסיעות. ראיתי ונוכחתי כי לא כבר הוא להרגיל את אחינו הבטלנים האלה גם לעבודת האדמה באקלים החם הזה, אשר רבים יפחדו מזאת באיירופא לשוא. וכה רכבנו ער עלות השחר עד בואנו אל התחנה ברק׳ אשר שמה עמדו הערביים איזה רגעים להשקות את חמורנו, ונסע הלאה מבלי הנפש אף רגע עד בואנו לירושלים בשעה האחת עשרה בבקר.

המחלה אשר תקפתני בירך לחברון לא הרפתה ממני מכל וכל .גם בשובי לירושלים. כי ע״כ לא יכלתי ללכת אל המקומות הרחוקים מירושלים כי אם סבבנו את כל המקומות הקרובים אל העיר. ובנסוע ה׳ בלום ליריחו לא נלויתי אליו בדרך, והוא הביא לי שתי צלוחית מים, מים המלח והירדן אשר הבטחתי להביא לאחד מאוהבי ברוסיא לבחינה כעמית.

מירושלים כתבתי אל הוער לחברת כי״ח בפאריז על דבר מטרת בואי לאה״ק ומטעם השר ק׳ הודעתי אל החברה בשמו כי יואיל להתנדב סך עצום לימור הקולוניא הראשונה על אימת הקדש. וחפצו להתאחד אתה למען יקל לו לבוא למטרתו באמצעות החברה. וכן כתבתי להר״ט מונטיפיורי ועור לאיזה מגדולי ישראל בחו״ל אולי יאבו לבוא באגורה אחת את הנדיב ה׳ ק .... החברה ענתה לי כי נכונה היא לתת לו יר אחרי אשר תדע את הפראגראממע שלו בפרט. ומונטיפיורי לא ענה מאומה — אשר אמנם זאת ידעתי מראש — כי לא יענה אחרי אשר מעולם לא אבה לייסד קולוניות באה״ק. יען הדבר הזה למורת רוח הוא להרבנים והממונים עושי רצונו. ולולא המהומות והשערוריות ברוסיא כי עתה אולי כבר בא הנדיב הנזכר למטרתו. אבל לשמחת לבי עוד לא שב מדבריו נם היום ונכון הוא לעשות לטובת ישוב א״י ככל אשר המצא ידו אם רק ימצא עוזרים לו בי; נכבדי אחינו באיירופא.

כהתימי את מלאכתי בירושלים, הצטירנו לעזוב את העיר אחרי שבתנו בה עשרים ושמונה ימים ובמוש״ק שברנו לנו עגלה ליפו. ועור איזה עגלות טעונות צא; ארם נלוו אלינו ונצא את פני העיר בשעה השמינית בלילה. תוגה חרישית מלאה כל חררי לבבי בזכרי כי עלי לעזוב את ציון עיר קדשנו.

Md&sa boom liftkod^iw                                                                        ה

עמוד 66

וכמו יד נעלבה אחזה בערבי לבלתי תת לי ללכת לדרכי, בעצלתים ובכובד ראש הבאתי את חפצי אל העגלה ובעל כרתי עליתי עליה, לא יכלתי לענות לכל העומדים סביבותי אשר באו לברכני בברכת הפרידה, כי לא יכלתי לנתק רגע פעם אחת את כל חבלי האהבה אשר נקשרתי במו אל הארץ היקרה הזאת אשר הנני נכון לתת את נפשי בערה, עד כי מעולם לא כבר היה לי לעזוב את אשתי ובני בלכתי לארצות רחוקות לימים ושנים הפרידה הזאת. וכה ישבתי כחצי שעה משמים על העגלה עד אשר נאספו כל הנוסעים, ונפשי לא ידעה כל הגיון ורעיו; אהר זולת הרעיון המעציב כ" בעוד רגעים מספר לא תדרוכנה רגלי עוד על אדמת ישראל. כי עלי לשוב לאיירופא עור הפעם לשמוע גבחת כלבים, מצהלות סוסים ויללת חיתו טרף הולכי על שתים היושבים בארטנות נשגבים, ואוכלים את ישראל בכל פה לעיני השמש כחיתו יער ולא יאשמו, ועוד יחרפוני כי בן אצילי ירושלים הנני Jerusalimsky Dworianin• ומרי הגיתי זאת השתפכו מעי בקרבי ופתאום התנשא העגלון מעל מקומו ויחל לדבר אל סוסיו בשפת הסוסים ע״פ חקי הדקדוק וההגיון, ובשוט אשר בירו הורם מה לעשות. ואמנם לא המרו את פיו וקלים כנשרי שמים החלו לרוץ אורה על מפלת האבן ורעיונות, נתקו כרגע לרגלי תנועות העגלה החזקות עד כי לוא היה הרב בידי כי עתה הרגתי את העגלון וסוסיו גם יחד כי גם את החלומות הנעימים והמעציבים אשר השתעשעתי במו רגעים מספר, גם אלה גזל ממני העגלון האכזר. ועל אפי והמתי גרשני מעולם הדמיונות אל עולם המעשה, בי נאלצתי להחזיק בכל רגע בירות העגלה לבל אפול ממנה לרגלי מרוצתה המהירה מעל לסלעים וכפים בחשכת אפלה. ושמחתי מאד כאשר הוריע לנו העגלון כי עלינו לעזוב את העגלה ללכת רגלי יען הר גבוה ותלול עומד ממולנו, והסוסים לא יעצרו כה להעלותנו ההרה, ובכן ירדו כל הנוסעים מ; העגלות וילכו רגלי. ובחפצנו לקצר את הדרך, בחרנו לנו דרך אחרת המובלת ישר אל ראש ההר, בעור אשר מפלת האב; הולכת בעקלתון. ואחרי עמל רב עלינו על ראש ההר ונשב לנוח ולחכות לעגלתנו. וכה שבענו נדודים הלוך ברגל ונסוע בעגלה עד בואנו אל התחנה באב אל וואד. ויהי בעמדנו לנוח והנשים החלו לצעוק כי אבדו מלתחות בגדיהן והפציהן בדרך. וחיש קל מהר אחר העגלונים וירכוב על סוסו לבקש את האבדה, והערבי הזק; אשר הגיש לנו ספל קאפפע בעברנו פה בפעם הראשונה, נגש אלינו גם כעת וספל קאפפע בידו. ואז ספרתי באזני ה׳ בלום את הנבלה אשר עשה לי אז. וכלום לא נתן לי לכלות את דברי, וימהר ויהרפהו בחזקה עד כי נפל שרוד על הארץ כרגע. ויחל לצעוק צעקה גדולה באמרו כי ה׳ בלום אבה לירות עליו בקני רובה. כי על כן החל להכותו מכות נמרצות עד אשר כמעט נפל שדור לרגליו באמת.׳ וכל צעקותיו לא הועילו לו, להצילו מכף מכהו.

עמוד 67

אחרי אשר התמהמהנו כשתי שעות במקום הזה, עשינו דרבנו הלאה וכאור הבקר באנו ליפו.

כיום שלם חכינו על האניה העסטרייכית. ובי! כה קנינו לנו מפרי הארץ ויבול האדמה למען הביאם לאיירופא. והמה בזול גדול לא יאומן כי יםפר׳ וכן עזבנו את חף יפו. הים היה שקט ושאנן גם כעת כבכל פעם אשר עברנו עליו, ונם רוח קל לא עבר עליו, כאלו אבה להראותנו חבה יתירה בער עמלנו לטובת ישוב א״י ולטפח על פני כל שונאי ציון המאריכים לשו; לדבר רעה על ארץ קדשנו. עד כי היה בעיני לפלא כי בעתיתי החרף ישקוט הים במכונו ככחרשי הקיץ וכה צפה האניה על פני המים ותלך אט בל הלילה עד השעה השמינית בבקר, ונבוא אל חף ביירוט אחרי מסע שש עשרה שעות.

ביירוט (בארות)

המחזה הנשגב והנעים אשר חזו עיני מרחוק בהביטי מספון האניה על ראשי הררי לבנון משך עליו את עיני ולבי עוד יותר בקרבנו אל העיר. אנכי אשר מחזה הרים רמים ונשאים אשר על ראשיהם ישכון שלג עולמים, ותחת כפות רגליהם ישתרר קיץ נצחי לא יעיר את רגשותי עור, אחרי אשר כזאת ראיתי כבר פעמים רבות בימי חיי, גם המון הכרמים והפרדסים ויערות עצים רמים ונשאים הזרועים על פני כל הררים לענג נפש לא יכלו להעיר חושי בי; ובכל זאת לא יכלתי להעיף עיני אף רגע מן המחזה הנשגב הזה. יען השם "לבנו;" לבדו די היה להזכירני כל ספורי ורמזי כתבי הקרש אשר אצלו לו כבוד ותהלה. ברגע אחר השבתי לראות את הארזים כבירי ימים ושיא חסנם אשר עליהם ישתומם האדם בהדרת קרש למראה הענקים הזקנים האלה. ומלבה שיאם הנשגב ועבים הנורא, הנה אצל הטבע מהודו עליהם כי נחמדים הטה למראה מאד.

העיר ביירוט גדולה היא ונאוה מאד. בתיה גבנו כלם מאבנים, עם הוצות מרצפות מחלמיש צורים. מספר תושביה כשתי מאות אלף איש, ורבים מהם יונים. יהורים בה מעט. מסחר גדול בעיר הזאת בהטאבאק הטוב אשר יגדל על הרי הלבנון, ובגלומי צמר גפן ורבים מבני עמנו יוכלו למצוא בה עבודה או לשלוח במסחר ידיהם. אפס כל הנוסעים ינהרו רק אל אדמת הקדש ולא יחושו על העיר הזאת אשר רב טוב צפון בה בעד הגולים החדשים.'

מביירוט נעשתה מסלת אבן ישרה לדמשק לנסוע בעגלה או במרכבה.

משך המסע הוא שתים עשרה שעות, ועל עגלות בית הרצים ישלם כל נוסע 20 פראנק. וכן יסעו מפה ישר לצפת, אף כי המסע ימשך יותר מאשר יסעו הרך חיפא. אפס יען האניה הרוסית ההולכת מקאנסטאנטינאפעל דרך

עמוד 68

הפי ארץ הקדושה, לא תתיצב בחיפה ע״ב נאלצים הנוסעים לרדת בביירוט ומשם ילכו לצפה.

בביירוט נמצא סוחר יוני עשיר גדול אשר לו שיות וכרמים אי; מספר באה״ק ובסוריא, וככל עת הוא קונה ברמים הרשים למכור. ואלה הנוסעים מאחינו אשר לא ידעו אנה יקנו להם שדות. אי; טוב להם כי אם לרדת בביירוט ויוכלו לקנות ממנו שרות או כרמים כאות נפשם. וכמעט בכל מקום אשר יבחרו לשבת ימצאו את שדותיו וכרמיו, ואצלו יוכלו לקנות על נקלה.

אויר הארץ בביירוט וסביבותיה הם ונעים מאד, וטוב לבריאות האדם מאי; כמהו. ואלה מאהינו המפחדים לטובם פן יאבדו את ההשכלה האיירופית כארץ הקדושה האזיאטית, עצתי אמונה כי ילכו לשבת בביירוט או סביבותיה יע; שמה נכון לפניהם הלוקסוס הנורא ביד נריבה. שמה ימצאו בתי משחק ומרכבות מרקדות, גנות לשעשועים ועלמות מזמרות משכיל, אחת לא נעדרה מכל זמרות ארצות איירופא, זולתי חברת היחפים אשר לא יזכו לראות פה, ומנגינות שותי שכר הקוראים אחרינו "זיר" אשר לא על נקלה יוכלו לשמוע. כי אמנם זאת היא תכלית השכלת איירופא אשר נתנה לנו כמשך מאה שנים האחרונות . . .

דמשק

העיר הזאת היא עיר גדולה ורוכלת עמים. בה מסחר גדול בסחורות איירופא ותבואות אדמת כל ארצות אזיא. "ליווערפול האזיאטית" תגדל ותפרח בעשר וגדולה מיום ליום, ולכבוד עשרה אי; חקר. וגם בלעדי אגיד יבין כל איש כי היהודים אשר מספרם עולה לעשרים אלף איש, גם המה עלו במעלת העשר וחלק גדול מטוב הארץ בידם. רובם עושי מסחר או בעלי מלאכה וחיים חיי שלוה בי; הערביים אשר יוקירום ויכבדום, תחת אשר שנאתם גרולה מאד אל הנוצרים. חברת השלוחים המסיתים פרשה את כנפיה גם על יהוד• דמשק למשכם ברשתה אך לשוא עמלה. יען כל יהודי ימצא פה לחמו על נקלה כי על כן לא תעשינה ירי השלוחים תושיה בכספם וזהבם. ואף אם יקרה לפעמים רחוקות כי יצלח להם לצוד ציד איש להמיר את דתו, אבל אחרי ימים אחדים יהפוך ערף להם וישוב לרת ישראל.

סביבות העיר כפרים גדולים ושרות וכרמים נושאים פרי למכביר, עד כי בגן עד; נראה הארץ לעיני הנוסע. כל צרכי האדם ואכל נפש המה בזול בעיר הזאת.

בין רמשק וביירוט לשמאל הדרך נמצא המקום המפורסם "בעל בעק"

אשר שמה עומדות עודנה לנס לדור אחרון חרבות בתי הקיץ אשר בנה שלמה המלך ע״ה.

אחרי כלינו מעשנו בביירוט היינו נכונים לעזוב את העיר ועמה גם את דחוף האחרון מאה״ק והראשון מחופי סוריא. בלכתנו אל האג יה הבטתי מאחרי

עמוד 69

בכל רגע על הרי הלכנו; ועל מגדלי העיר ומקדשיה. כי הפצתי להשביע את עיני מן המראה הנחמד והיקר לי בתבל, מדעתי כי לא במהרה יביאני המקרה עוד הפעם הנה, ולוא נתקהי מחיק אם רחמניה או מזרועות רעיה אהובה ללכת בדרך רחוקה כי עתה לא קשתה פרידתי ממחמדי נפשי אלה כברגע עזבי מכל וכל את העיר הזאת. אבל עלי היה למהר אל האניה אשר ראיתי עשנה עולה השמיטה. אות הוא כי בעוד רגעים אחדים תשים בים דרך. בבואנו אל האניה החלה השמש לערוב ותשלח קויה האחרונים על ראשי הר הלבנון אשר התראה לעיני בפעם הזאת כמקדש אל אלים אשר גגו וכפתו מצופים זהב טהור ויזהירו מנגד כעין החשמל. בל חושי בי ורגשותי משכו את עיני רק להביט אל המראה הנחמד הזה, וגם אחרי אשר עזבה האניה את החוף ללכת לדרכה לא גרעתי את עיני מן העיר והרריה מסביב עד אשר נעלמו מעיני כאשר פרש הלילה את כנפיו השחורות על כל היקום. מימי עוד לא הרגשתי כאב אנוש בלבי למראה חשבת הלילה ורעתו כבפעם הזאת. ולוא דרש איש ממני לתת לו שנה משנותי רק למען יאריך לי ךיום הזה עור איזה שעות כי עתה נתתי לו בכל לבי ובכאב נעכר בלבי נאלצתי לשבת על מקומי ולא הרגשתי מאומה מכל הנעשה סביבותי, והייתי בעיני כאיש שב משדה הקברים אחרי קברו את מחמדי נפשו אשר לא ישוב לראותם עוד עד עולם. כל הלילה לא ידעתי שלו בנפשי ורגשותי לא נתנו דמי לי עד בואנו ביום המחרת לטריפולי.

בטריפולי עמדה האניה רק מעט, ועל כ; לא הספיקה לי העת לבוא אל העיר לראותה ולהתבונן על חיי אחינו. ובכן נסענו הלאה עד בואנו

אל האי ציפערין במשך שני ימים ושנים לילות.

ציפערין

(קיברום בשפת ההמון וכן בשפת תוגרמה.)

האי הנחמד והיקר הזה העומד תחת ממשלת בריטניא משנת 1S78

משך עליו את עיני ולבי ביחור. לעיני התיצבה העת אשר אחד מבני עמנו משל על האי הזה. ובני ישראל ישבו עליו איש תחת נפנו ותאנתו. דו; יוסף הנשיא די טיקעין או דוכס נאקסאם היה האיש המאשר אשר מצא חן בעיני הסולטאן פעלים. והוא נתן לו את האי הזה לאחות עולם. רוב תושבי האי הנם יונים. עד היום עמד האי בשפל המדרגה. דרכי המסחור נשמו, ותושביו היונים לא התאמצו להרימו משפל עמדתו. מאחינו בני ישראל לא נמצא אף אחד בכל האי עד אשר באו הבריטנים להאהז בו. ועתה יושבות בו כמאה משפחות.

גודל האי הוא שתי מאות וחמשים פרסאות מרובעות עם יותר ממאה אלף חושבים. תבנית האי הוא שלש קצות. ועליו ישתרעו שלשלת הרים מוריקי אש. רובם מעלפים בעצי פרי יקרים עם בל תנובות ארצות הקרס,

ft

עמוד 70

ביהוד יהלל היין הטוב אשר יוציאו תושביה לרוב. כנגד להאי על חף אזיא עוטרת העיר אנטאקיא (אנטיוכא), הלאה בקצה לשק •ים סכאידערום עומדת העיר אדאנא קצה גבול ארם נהרים. ולא רחוקה משם העיר אלעפפא (היא ארם צובה),

האי ציפערי; (אשר לפי רעת ההכם געזעניוס הןא האי בתים. ובן דעת הרשב׳ים בראשית י׳ ה׳) גזבר בקורות דברי הימים לבני ישראל בימי העריץ הנורא טראיאנום אשר מרדו בו היהודים ויתנפלו על האי הזה ויעשוהו תל שממה. על האי הזה ישבו אדירי חכמי יו; זאלא; וצענא בימי קדם. ולרגלי ההוד וההדר אשר אצל הטבע על האי הזה הושיבה המיטהאלאגיע את האלילה ווענום על המקום הזה.

ביברי אורות האי הזה עלי להעיר אז; אחינו. כי לא טוב יעצו בעלי טוביתינו להושיב את אחינו הגולים על האי ציפערין. ראשונה יען אויר המקום איננו טוב לבריאות האדם. וקדחת נוראה שוררת בכל רהבי האי. והעולה על כלם כי עלינו להתרחק מ; היונים ככל אשר תמצא ידנו. וביחור בכל מקום אשר המה הרבים. אחינו בני ישראל בקאיסטאנטינאפעל ופמירנא, בקרים ורוסיא החדשה היודעים את היונים. המה יבינו את דבי־י. אי; עם בתבל אשר ישאף לדמי יהודי כהיוני, כל הון לא יקר בעיניהם אם רק תמצא ידם לעשות בנו כלה. ואת אשר .ישבו בני ישראל כעת כארבעה אלף איש בארץ יו; שלוים ושקטים עלינו, להודות רק למלכם הישר באדם געארג הראשון יר״ה. ובכל זאת לא לפעמים רחוקות יקרה 5ם היום כי יתנפלו על היהודים להרוג ולאבד. כתבי העתים אשר להיוגים בבירת תוגרמה מלאים יום יום טרודות על היהודים. ובכל אשר יפנו ירשיעו כי על כן עלינו לברוח מהם כמפני הארי.

בירת האי היא העיר לעווקעשא. ובה כעשרים אלף איש כמעט בלם יונים. ובה מושב ראש כהני דתם.

כעשר שעות עמדה האניה על חף האי, ואחרי כ; שמנו לררך פעמינו,

ונעבור על פני פאפאם אשר שם ההר אלימפוס אשר עליו נבנה היכל לכבוד ווענום רבת החן. הלילה היה ליל בהיר, ורקיע השמים המתוח על ראשנו זרוע באלפי מגורות והב אשר התנוצצו כספירים. האויר הם ונעים מאד ואתענג על זכרונות קדומים ער הצי הלילה. ובבקר השכם בשעה השביעית ככר עמדה אניתנו על חף אי ראדאס.

ראדאש

חאי הזה הוא אחר האיים היותר נכבדים בים האיים (ארכיפעלאג.)

גדלו ל״א פרסאות מרובעות. רוב יושביו המה יונים, והנשארים המה ישמעאלים ויהודים. ומספר כלם, כארבעים אלף איש. אויר המקום טוב מאד. האדמה שמנה יפון־יה מאד מאין כמוה ככל איי הים הזה, העיר הראשונה ובירת

עמוד 71

האי מוקפת בחומה בצורה. נם על האי הזה נמצאים הרים רמים ונשאים מוריקי אש.

מספר היהודים בראדאם הוא כחמש מאות משפחות. מצבם לא טוב הוא פה מבבל יתר ארצות תוגרמה. רבים מהם בעלי מלאכת יר וחיים חיי שלוה בין הישמעאלים.

בשנת התרט״ז היתה כל העיר למאבלת אש. וכל שארית המרת ימי קדם עלתה על המוקד.

איזה שעות עמדה אניתינו על חף ראדאם ואחרי כ; אחזנו דרכנו הלאה בשעה הרביעית אחרי חצות היום. ובמשך המש עשרה שעות באנו לחף אי קנדיא.

קנדיא (קרעטא ובשפת תונרמה קיריר)

מרחק האי הזה מחף אזיא הוא כ״ד פרסה, והוא הגדול בכל איי תונרמה בים התכון. ארכו ל״ג פרסאות ורחבו משלש עד אחת עשרה פרסאות. והקיפו מאה ושבעים פרסאות מרובעות. ומספר יושביו כשלש מאות וחמשים אלף איש. החצי מהם הנם ישמעאלים והנשארים יונים ויהודים. על האי הזה נמצא רוכסי הרים גבוהים מאד והגבוה מכלם 7200 רגל וממנו ישטפו נהלים ואשרות מים, רבו הנה הוא מעלף בעצי יער ועצי פרי שונים. ראשי תנובות אדמת האי הזה המה: יין ענבים. שקדים. זיתים. דונג. גבינה דבש. משי. צמר גפן. אגוזים. וטאבאק. אשר יוציאו תושביו לערי סמירנא קאנסטאנטינאפאל ולערי יון לרוב. בי; ההרים נמצאות בקעות רחבות ידים מלאות כל טוב. ויושבי האי בכלל מתענגים על רוב טוב ושלוה. ערי החוף הן: קאנדיא. קאנעא. רעטטימא. ביחוד גדול המסחור מאד במשי ורוב המכונות ובתי חרשת המשי הנם בירי היונים.

על האי הזה ישב אחד מגדולי חכמי ישראל הגאון הנאור ר׳ יוסף שלמה דילמוריגא הגורע בשם ר׳ יש״ר מקאנדיע דל.

רק שש שעות עמדה אניתנו ועל כן לא יכלנו לבקר את כל המקומות הנכבדים אשר הפצנו לראותם. ובכן נאלצנו לשוב אל האניה. ונרר הימה. הים היה שקט ושאנן, ונלך בין המון איים קטנים אשר לא ראינו עליהם כל נפש חיה. ובכל זאת התענגנו מאד על יופי הרי אב; אשר יכסו את כל האיים. לפנות ערב ביום ההוא באנו אל האי קאם.

יןאס

האי הזה הוא קט; ויפה מאי־. זר הרים יכתירו את העמקים המלאים כל חמדת הטבע, ואשר יראו לעיני הנוסע גם בעמדו על האניה. האי הזה נורע ביחור על אשר שם נולר אבי הרופאים היפאקראטעס בשנת 160

עמוד 72

לפני ספהנ״ו. ולרעת ארורים נולד שם גם הפלוסוף פיטאגאראם. על ערבת האי בנוים בתים קטנים. תושבי האי ישמעאלים ויונים.

זמן לא רב התמהמהנו על האי הזה ונלך לדרבנו. וארבע עשרה שעות ארכה לכתנו. ונעבוד על פני האי סאמאם עד בואנו אל האי ביאס.

ביאס

האי הזה עומד בים האע;אי• ויחשב לאדמת אויא. גדלו י״ח פרסאות מרובעות, ומכוסה על פני כלו בהרים גבנונים והרי געש. ומהם ההר הנודע בשם "עליאשבעת" (פעלינעאס.) תושבי האי יחשבו לששים עד שבעים אלף איש. רבם יונים, וכאלף איש מבני ישראל.

ארמת האי ברוכה ופוריה מאד. ולא נופלת היא כמעט מאדמת אי קפריא. ורק בזאת נופל הוא מאיים אחרים: לתלי הרעשים הנוראים אשר יקרו שמה לפעמים לא רחוקות. ונם אחרי היותנו שטה במשך איזה ימים, פתאום פור התפוררה הארץ ויהי רעש נורא ואיום, בל בתי העיר נהפכו כרגע לגלים נצים, ואלפים מיושביה מצאו קברם תחת נלי עפרם, כנודע לכל קוראי מ״ע. לפי המסורה נולד המשורר האמער היוני על האי הזה.

בעשר שעות התמהמהנו על האי הזה. וטהאגיה נשמע קול חליל המכונה לאות כי ישובו הנוסעים מן העיר אל האניה. ובבן יצאנו לדרכנו. רוח קל הניע מעט את מי הים וגליו שחקו לפנינו בהולכי בחליל. י סוסי הים (דעלפינען) רקדו כאלים משני עברי האניה והמון איים זרועים על פני הים מלפנינו ומאחרינו ער כי כמעט לא נראו מי הים. ובה התענגנו בכל משך נסיעתנו כעשרים שעות, ער אשר באנו לתוך לשון־ים סמירגא החללה בתבל לרגלי ארכה וטובה, ובירוור מצבה אשר תשתרע בין שני טורי הרים גבנונים אשר יהיו למחסה לאניות מפני כל רוח סער, ולמגן מאניות מלחמה לבל תחרותה לפנים הארץ. ההרים והגבעות משני עבריה עטופים בירקרק חרוץ, ובכל עצי עושי פרי ויבול ארצות הקדם ער כי לא תשבע העין מראות את כל כבוד הדר הטבע אשר תפנש מבל עברים. והאיש הבא מארצות הצפון אשר לא נסה לראות כזאת, ידמה בי לערן נן אלהים תובילהו האניה. איזה שעות ארך מטעינו דרך לשו; הים ער בואנו לחוף סמיתא.

סמירנא (איזמיר).

העיר הזאת היא אחת הערים הגדולות והנכבדות בתונרמה האזיאטית מספר תושביה כשתי מאות אלף איש. תונרמים, יונים, ארמענים ויהודים. בה מסחר גדול לכל קצוי הארץ. בה חוף לאניות יפה מאד אין ערוך אליו בי; כל חפי הים באיירופא. אפם העיר עצמה לא תואר לה ולא הרר. רוב בניניה כגוים בטעם בניני היונים. אצל כל בית קרוב אל הפתח נטוע עץ אהד

עמוד 73

ולפעמים גם שנים, רחובותיה צרים ועקומים. כל העיר בגויה בשפוע הר רם ונשא. ובן איירופא לא ישבע עגג בבקרו את העיר ורק איזה בגינים חרשים ויפים נמצאים על חף הים.

האיש העומד על ראש ההר המתנשא מעל להעיר, יגלה לעיניו מהזה יקר ונפלא מאד לא יתואר באמר ודברים. מחזה בל העיר עם המון מגדליה, חף הים עם המון האניות אשר תראינה מרחוק ביער גדול מעצי תמרים, הרים וגבעות מעלפים כל צבי חמדת הטבע עומרים בקירות נשגבים לשמור את מבואות הים. איים וציים מכסים את כל פני הים מרחוק. הרבות קדומים זרועים בכל עבר ופנה ואת בל אלה תפגוש העין כרגע אהד עד כי לא ירע האד□ על מה יביט ראשונה. אכן נפלא מאד מחזה הטבע במקום הזה!

בכל הדרך מיפו ער סמירנא היתה אניתנו מלאה כצאן אדם. וביהוד היונים מכל האיים אשר עברנו עליהם. ואחרי אשר אי; סדר ומשטר על אניות אסטעררייך בכלל, ואיש הישר בעיניו יעשה, ונוסף לזה היה רב החובל שותה שכור כל הימים, ולרגלי הלחץ והרחק הנורא מהמון הנוסעים עם כל כלי בתיהם אשר כל אהד יוכל לקחת אתו על האמה הנם בלי כל מעצור קרה לא אחת ושתים ריב ומדנים בין הנוסעים וביחוד כהו עיני היונים מכעש על היהודים אשר היו להם למותר. ולפעמים התנפלו על היהודים להכותם ורב החובל לא אבה לדעת מאומה מכל אשר יעשה על אניתו, ולא ענה לאיש אשר התאונן רע באזניו. ומלבד הנוסעים אשר נוספו בבל יום מן האיים הנה נסעו באניתנו יותר ממאה אנשי הצבא הערביים אשר לקחי מחדש לעבודת הצבא. ושר מאה בראשם. אלה אנשי הצבא הראו בכל עת כי לבם טוב לישראל ושנאתם הגדולה מאד אל היונים, כי על כן עטרו תמיר לימי; היהודים. כפי אשר נוכחנו לדעת בכל הדרך, ראינו כי לא בכל השק לבב הלכו הערביים לעבוד בצבא תוגרמה. ולא בסתר התפארו כי בבואם לקאנסטאנטינאפעל יברחו אל אניות הבריטנים לעבור שמה יע; בכל הררך לא הניח פקירם לאיש מהם לרדת מ; האגיה. אפס אחרי אשר עמדה אגיתנו יום שלם בסמירנא והעת הגיעה לעזוב את החף נאספו אל אניתנו עור המו; נוסעים אשר לא יכלה האניה להכילם והמהומה גדלה ער לשמים לרגלי הקולות המשונים והצעקות הנוראות מהנוסעים ומהמו; היונים אשר כתרו את האניה באמותיהם הקטנות, ונוסף על זה ההל גשם שוטף לרדת מ; השמים. ומכסה על האניה למחסה מזרם אין. ובן ארץ הקדם אף העשיר שבעשירים לא ישלם לעולם מהיר המסע בתא מדרגה שניה או ראשונה. כי על כן .התאמץ כל אהד למצוא מחסה ממטר ולהסתיר את כליו ובגדיו לבל ירטבו ולדחוק רגלי רעהו לקהת מקומו. ויהי ריב ומצה ומכות הדרי בט; מגת נוסעים רבים והזעקה הקיפה את כל האניה ותהי לחרדת אלהים. ופקיד האמה שותה שכור כדרכו ולא חש לעשות סירים, וכאשר ח־ היום עזבה האמה את החוף ותלך לדרכה. עברו איזה שעות והגשם חדל. כוכבי השמים יצאו לפנינו בכל הודם ותפארתם. והמו; האיים עומדים כאנשי צבא מסביב

עמוד 74

לגו, ועל מנהל האניה לבקש דרך ביניהם, וכאור הבקר עברנו על פני האי טענעדאס והשבתי לראות עוד שרירי חרבות טראיא. שני לילות ויום אחד הלכה האניה מבלי אשר עמרה בשום מקום עד בואנו לחוף דארדאנעל- לען. ושם עמדה האניה להוריד את הערביים אנשי הצבא ואחרי בן הלבה לעבר השני ותתיצב אצל חוף נאליפאלי. אך לא עמדה שמה רק כשעה אחת ונלך דרכנו עד בואנו קאנסטאנטינאפאלה. וברגע בואנו מצאנו אניה בריטאנית ההולכת לחפי ים האזאווי ונתן את שברה ובשעה השלישית אחרי חצות היום הסיע את עוגנה מתהום הבאספארום ותלך לדרכה. רב החובל נסע בפעם הראשונה בימי חייו על ים השחור כי על כן לקח לו איש יוגי למורה דרך ויהי אך הרחקנו מסע שתי שעות בים השחור הרגשתי כרגע כי אבד דרך. אחרי אשר עלינו היה ללכת קרוב לחוףאזיא כי לק ערץ היו פנינו מוערות. ננשתי אל היוני מורה הדרך והשמעתיו כי האניה תתעה בתהו לא דרך, דברי אלה היו לו כחומץ על נתר ויקלל ויקצף על הרהיבי עו בנפשי לספוק בידיעתו, אני ורעי ה׳ בלום ועור אשה אחת מקערץ היינו על האניה וזולתנו אי; איש עור — מלבד המלחים — כי על כן קרבנו אל פקיד האניה ונגיד לו כי ישמר כמנהלו היוני. יען נודע הדבר לכל, כי לפעמים לא רחוקות יעשו מורים מתעים כאלה בזדון להוליך את האניה לנפצה על שן סלע למען יקבלו הו; עתק מחברת בוטהי האניות, ובקערץ ישנם איזה אנשים אשר התעשרו עשר רב מזה וחברת פועלי און אלה בקערץ יקהו רבבות אלפים כסף במחיר אשר יתקנו את האניה מעט. רב החובל שמע את הדברים האלה ברוח שוקטה ולא ענה כמעט. ויהי כי חזקו עליו דברינו כי יקה את מפת הארץ בידו לראות כי כנים דברינו, עשה זאת בלי חמדה ולא דבר דבר. למחרת היום הלכנו עוד מבקר עד ערב, וחצי האי קרים עוד לא נראה לעינינו. ננשתי שנית אל רב החובל והשמעתיו כי לא לקערץ נבוא כי אם לבאלאק • לאווא או פעוואסטאפ^ל, בקצה השני מחצי האי. הירח עם כל צבא גדודיו הכוכבים יצא על פני השמים ויאיר את השבת הלילה ואנחנו לא יכלנו לתת לעפעפינו תנומה כי חכינו לראות קץ הדבר. בשעה השניה אחרי חצות הלילה, נראה לנו אור מגדל מאיר ולאט לאט החלו גם הררי קרים להראות אלינו, מלאתי את פני מורה דרך המתעה קלו; בהראותי לו כי צדקנו במשפטנו אחרי אשר עלינו היה ללכת ישר לקערץ ובאופן זה לא היה לנו לראות רכסי הררי קרים. כשתי שעות הלכה האניה נגד מגדל המאיר ופתאום ירד טל מן השמים ויכם את פני כל היקום ער כי לא ראינו איש את אחיו. ויהי באשמורת הבקר והאניה קרבה אל חוף קרים במקום סלעים נוראים עד בי כפשע היה בינינו ובין המות. החלונו לצעוק בקול גדול על פקיר האניה ומורה דרכו הזה הארור. ותהלה לאל כי הצליח עור להסיע את האניה ממקום הסכנה. ואו ראו כלם כי קרובים אנחנו לםעוואסטאפא.ל מהלך שעה אחת. ויאחז דרכו ללכת לארך חצי האי, האניה היתד, חרשה וטובה ולא נשאה כל משא,

עמוד 75

בי על כ; מהרה ללכת מאד, ארבע עשרה מיל בריטניה בכל שעה. ולעת ערב באנו לקערץ. שני ימים נחתי מעמל הדרך בבית ירירי ה׳ בלום בית מלא כל טוב, ואח״ב שבתי לביתי.

תוצאות מסעי, ואת אשר ראוי ונבון לעשות באה״ק לפי דעתי כתבתי על ספר ושלחתי להשר ק׳ אשר שלחני. ובלי בל ספק עשה והצליח, לולא החלו המהומות נגד היהודים בארצנו, אשר הפריעו את מחשבתו הטובה.

תעודת ישראל ואחריתו בין העמים.

בשאלת היהודים אשר עלתה על בל לשון ותהי לרבת עם ברוב ארצות איירופא בשנות המאה הזאת, טעו בל הסופרים כמעט לחשוב, בי רק עתה נתעוררה השאלה הזאת לרגלי הדעות החדשות והמושגים החרשים אשר הפכו את הסדרים הישנים על פניהם, ונם ישראל שנה את דרכיו הישנים בבל העמים. כי על כן התעוררו לשאול אם ראו־ הוא היהודי הנודד הנצחי לתת לו משפט אדם כלכל האדם, אחרי אשר בצרת כל העם אשר הוא יושב בתוכו גם לו צר. ובשמחתו ישמח גם לבו או אולי אחרי כל אלה, היהודי הוא בריר, בפני עצמו, ורי לו אשר הוא הי בחסד העמים אשר יתנו לו לשבת ביניהם, אבל חלילה לו להתעי־ב בהנהגת המדינה ולשבוע מטובה וכבודה. בי על בן בל עור אשר שבב היהודי למעצבה בתהום מיוחד למענו מחוץ לעיר ורבו־ לא היה לו עס א־ם, לא היתה ולא יכלה להיות בל "שאלת היהודים" אחרי אשר כל איש אשר היו לו ירים ואגרוף רשע יבל להכהו על הלחי וכל אשר לו פה יכל לרוק בפניו ולא נאשמו, ובל זד ארור ומרצה עשה בהם בחפצו מבלי בל שאלות ותשובות. ואס עלה על לב המושל לגרש את כל היהודים מארצו, ובטוב לבו ביין אמר ועשה. כי על כ; היתה שאלת היהודים לשאלה רק בפי העמים, ואחרי אשר איזה משרי הנוצרים אשר רחמו על העם הנדכא הזה המליצו טוב על ישראל בבתי המחוקקים ונבחרי העמים, התעוררה התשוקה גם בלב היהודים לדרוש משפט ותורת אדם מירי עושקיהם כח אשר שמום אלפי שנים בעפר לדוש. ובארץ אשר הצליח להם להשיג חפצם, הסתפקו במה שיש בידם ויתאמצו להוכיח לשכניהם כי ראויס המה אל הזכיות אשר השיגו כחסרי העמים. בזאת אשר בעטו כדרבי אבותיהם וימאסו בכל קדשי בית ישראל אשר היו להם כמזכיר שפלות אבות אבותיהם. ויתערבו בגוים, ושם ישראל היה להם להגא. ובאולתם חשבו בי מעתה ישבו שאננים ואיש לא יגזול משפטם לעי; השמש והשכלת איירופא תעמוד לימינם. ואף כי לפעמים לא רחוקות שמעה אזנם קול קורא אחריהם מלא, ועוד שמם מנאץ בפי העמים, חשבו זאת רק להד קול ימי הבינים אשר כרבות הימים יאלם דומיה מנערת ההשכלה מלכת כל הארץ. ובכן תקום תקופה הרשה לישראל אשר כמוה לא נהיתה למיום הלך בגולה. ואמנם נמצאו מטיפים והוזים בישראל אשר חשבו כי כ; יהיה

עמוד 76

וישתדלו בכל עז למהר קץ התקופה הישנה על יד אמצעים שוגים, למען יגיעו היש למטרתם. אפם שנות 81—1800 הראו לרעת עד כמה טעו בחשבונם. ושאלת היהודים ל א ז א ת ה י א אשר השבו, כי על כן תעו בפתרונה.

אלף ושמונה מאות שנה עומד ישראל כמצבה חיה מזכרת עון לכל העמים. וכלם רואים על המצבה הזאת חרותה מחאה גלויה נגדם "היהודי והדת הנוצרית לא יוכלו לגור בהללו ואוירו של עולם אחד". כי על כן על פי חקי טבע האדם, על העמים להתאמץ בכל עז למהות כל זכר למצבה כזאת העומדת כעצם בגרונם. וכימי דת הנוצרית על הארץ לא תחדל גם שאלת היהודים, כאשר לא חדלה ולא מצאו פתרון לה זה אלף ושמונה מאות שנה ער היום. ואם לא עלתה על במת הסופרים עד המאה הזאת ולא בקשו פתרונים לה. היה ואת יע; כל אחד פתר אותה כאות נפשו זה במקלו וזה באגרוף רשע. אפם שתי השנים האחרונות הראו לנו עיקר השאלה הזאת ומקורה. ופתרונה בצרה.

כי ראשית שנאת העמים לישראל היתה שנאת הדת, בזאת לא יספוק איש אף רגע כי על כן, כל צרה, כל חלי ומדור, וכל מקרה רע אשר קרה לכל העמים שכניו, מצאו להם את ישראל לשעיר המשתלה לתלות עליו כל הטאתיהם. יען יהודי הוא, ורק הסופרים והשרים נתנו לכל אשמה תמונה אהרת. שנת שרפו; כי היתה בארץ והאדמה לא נתנה יבולה האשימו את היהודים כי מוצצים המה לשד הארץ, דבי“ כי התהלך בארץ אז בלי ספק השליך היהודי סם מות בבארות המים. בעלי נחלאות שכורי יין כי אבדו רבאות כסף בשחוק נבלים, האשימו את היהודי כי הריק את אמתחותיהם. בעוד אשר לא האשימו מעולם את העמים האחרים אשר ישבו ביניהם. למשל היוני בקרים ורוסיא החדשה אשר אין לו כל עבודת מעשה אחרת זולתי המסחור, אף כי אין מפריע אותו לעבוד את האדמה ולאחוז בכל מלאכה, ואשר הוא עומד למפגע להרוסי על כל מדרך כף רגל באמת; ובכל זאת אין פוצה פה עליו, ויען מה ? יען איננו יהודי. כ; היה למיום קמה דת הנוצרית למשול בארץ, וכן יהיה כל עוד אשר היהודי ישאר יהודי. ואחרי אשר השנאה הזאת רק ברת מקורה, ברור הוא כי לוא יכלו לבלוע חיים גם את המהמרים כי עתה עשו זאת בחפץ כל לבב. אפם יען כי לא נקל הדבר לעשותו ע״כ יכסו שנאתם במשאון. ובכל זאת הננו רואים כי זה שנות מאות רבות אשר האנטיסימיטים הגדולים יתאמצו בכל עז לבער את המהמרים מן העולם לרשת את נחלתם. בריטניא וצרפת המתפארות בהשכלת; ואשר שנאת הדת רחוקה מלבבם לפי דבריהם, ובכל זאת עיניהם ולבם כל הימים לדכא את המחמדים תחת רגלם. וכל ישעם וחפצם לחלק ביניהם שני חלקי תבל אזיא ואפריקא למען תשתרע ממשלת הנוצרים על כל חלקי העולם. והנה אם יתכן הדבר בטבע ואם יצלח להם חפצם ברבות הימים, אז אי; כל ספק כי ימחו כרגע כל זכר לישראל למען תשאר דת הנוצרית השלטת בכל התבל

עמוד 77

כלה. אפס יען כי הדבר מוטל עור בספק אחרי אשר לפי דעתי כי רק ההשכלה אשר תחסר לעמי אזיא היהה בעוכרם כי שמו הנוצרים עול ברזל על צוארם. כי על כ; כאשר תפרוץ לה ההשכלה דרך גם באזיא אז לא תחסר להם רי עצמה לשים חחים בלחיי נוגשיהם. והחובה הזאת להביא חכמה בלב עמי אזיא מוטלת על היהודים לטובת עצמם. אפם אחרי אשר אחינו שקועים בבוץ העבדות עד צוארם, וטוב טוב להם לנשק עפר רגלי מנדיהם מאשר יתעוררו לעמוד על רגליהם ולחיות חיי אדם ככל האדם. כי על כן זאת היא כיום עצם "שאלת היהודים" מה יעשו למען יוכלו לצאת למרחב מידי מעניהם. אחרי אשר זאת ברור הוא, כי כאשר הלכו מדחי אל דחי זה אלף ושמונה מאות שנה, כן לא יונח להם, לעולם בארצות הנוצרים. ועליהם לעזוב את הארצות האלה אם יאבו או ימאנו, ואם לא היום הלא ביום מחר. ואז תפתר שאלת היהודים ממילא . . .

רדיפות היהודים ברוסיא ורוטעניען, אשכנז ועסטרייך־אונגארן הורונו למדי כי אין מוח עוד בהשכלת איירופא. ובארבע הארצות האלה יושבים כשבע מיליון מבני ישראל. והוא החצי הגדול מכל משפחות בית ישראל בתבל, והיה אל כל אשר ישאנו הרוח ללכה, נמשוך גם את המעט אחרינו. ואחרי אשר לנו הרוב אין מעמד עוד באיירופא מי יוכל לערוב ערובה כי גם אחינו בצרפת ובריטניא יהיו בטוחים משואת פתאום. ועל אחינו בשתי הארצות האלה לשים לב לגורלנו בכלל, כי ביום רעה לא ימלטו גם את נפשם. ואך הבל יהמיון אלה האומרים, כי יען מספר בני ישראל באיזה ארצות מעט הוא על כ; לא נגעה בהם יר העמים לרעה. כי אמנם בשווייץ לא רב מספר היהודים, ובכל זאת לא השיגו עוד כל תורת זכיות המדינה, ובהאללנד הקטנה ככף איש עד כי נוף אחד ברוסיא גדול מכל הארץ ההיא : ובכל זאת חיים שמה כשמונים אלף יהודים חיי שלוה והשקט. אות נאמן הוא כי לא במספר היהודים בארץ תלויה שנאת העטים, ואם מצאו ישראל מנוחה כרגע באחת הארצות, עור לא אות הוא כי שנאת הרת חדלה, כי אם יען לב המושל היה טוב על ישראל. כי על כן לוא שום ישראל על לב להתבונן בזמנים עברו כי עם שלם לא יכון בארץ על פי הגה איש אחד. ואם רוח המושל יעלה עליהם להשמידם מתחת שמי ד׳, ואך רגע באפו יהיו לבז ולמשיסה; כי אז אולי החלו לחשוב מחשבות למצוא מנוחה בארץ אשר כל יד עמל לא תנירם. אבל כזאת לא עשו עד היום כי אם לב המושל היה טוב עליהם אז שמחו בגורלם, ואם מושל עריץ פרש ידו על מחמדיהם, הנה קוו לימים טובים מאלה אחרי יעבור זעם, וכן עברו עליהם שנות מאות בין תקוה ופהד ולא חשבו מחשבות לשים קץ לחיים מרים כאלה. אפם אם גם לעת כזאת לא ישימו אל לב, כי אז סכנה נוראה מרחפת על פני העם כלו, כי לא כימים הראשונים לכל העמים הימים האלה. בימים עברו היה המושל על הארץ גם מושל על רוח ונפש עמו, וכל אשר עלה על רוחו

עמוד 78

עשה מבלי שאול פי איש. כי על כן אם אבה לחוג; גם את היהודים, אז היו היהודים בטוחים כי לא יקרם כל רע מן העמים שכניהם אשר אמרו טוב לכל מעשי מלכם. אכן הימים האלה כבר נשקעו בתהום הנצח, ועתה לא יוכלו עוד רוב המושלים לצות על עבדיהם לאהוב את אשר תאהב נפשם והעם חפשי הוא במעשיו. ועל כן אף כי לב המושל יהיה טוב לישראל לא יועיל לנו מאומה. והאות היותר נאמן הוא כי מי צדיק מושל ביראת אלהים כהקיסר הישר בארם פראנץ יאזעף מלך עסטרייך יר״ה אשר לבו טוב לישראל מאי; כמהו ובכל זאת נרדפים ישראל על צוארם באונגארן בעהמן וגאליציען, ועור מעט ותאחז אש שנאת הדת בכל פנות הממלכה ההיא. ממשלת צרפת טובה לישראל ובכל זאת נרדפים היהודים גם היום באלגיר מירי הצרפתים. ומי היה ראש המדברים בעלילת הרם בדמשק אם לא השר טהיערם ומלאכו ראטטימענטין ? כי על כן אין בטחון לישראל עוד מידי המושלים. והעם ? הלא בכלל שונא הוא את ישראל בכל זמן ובכל מקום, וממנו לא נוכל לקות לימים טובים מאלה. ומה תהי אחרית ישראל אם תקום עליו שואת פתאום בכל ארצות הנוצרים? והעת הזאת לא רחוקה היא ממנו. ובלי ספק בוא תבוא ולא תאחר ומי ית; כי אכזב.

ארצות איירופא בכלל עומדות כעת על הר חוצב להבות אש לרגלי "שאלת הלאמים" אשר הקיפה את כל דארץ מצר אחר, ושאלת הםאציאליזמוס מצר השני ובכה שתי השאלות האלה להשמיד כל זכר לישראל בבוא עת פתרונן. כי כאשר בכל מקרה אשר קרה להעמים היה היהודי תמיר השה לעולה. כ; לא תעשה התולדה כל הבדל גם כעת. כי על כן חלילה לגו מחכות עד הרגע האחרון המסכן מאד. ועלינו להכין לנו כלי גולה בעור מוער ולבקש לנו מנוח ומפלט באחת הארצות אשר כל יר עמל לא תשיגנו. ואו-ן המסגלת למעננו היא רק ארץ הקדושה וסוריא, היא ולא אחרת.

על השאלה אם יתכן הדבר בטבע כי ישב ישראל בטח בדר בארץ אבותיו, אקוה כי כבר מצא הקורא תשובה נכונה בפרקים הקורטים בספרי זה. כי אמנם גם שונאינו היותר גדולים לא יוכלו להכחיש כי עומרים אנחנו במדרגה שפלה יותר מהסערבים והבולגארים ויתר עמי הסלאוים הקטנים. ואם נמצאו בנו רשעים אשר תסיתם הות נפשם להכחיש את האמת הזאת ובשחוק נבלים ישפכו לעג כמים על כל דובר דברים כאלה, יען נעים להם לשבת שבת על סיר הבשר יום אחר מאושר כל העם ותעודתו יחדו, הנה עלינו רק להביט עליהם בשאט נפש ולחשוב אותם כבוגדים בעמם ביום צרה, אחרי אשר רבים המה תהלה לאל אתנו מאשר אתם. וגם אלה האומרים כי האחדות תחסר לישראל, וזאת היא הסבה אשר לא עשו ידנו תושיה ער היום גם אלה שגו ברואה כי לא רגש האחדות חסר לנו, כי אם חפש מחשבה ומעשה אשר לא יתגונו להתאחר. ואחינו ברומעניען הנם לנו לאות כי יש גם אחרות בישראל. והאחרות ההסרה לנו ברוסיא לא בנו האשם כי

עמוד 79

אם בתנאי חיינו הסובבים אותנו אשר שמו מועקה במתנינו וכבלים על רגלנו וזאת היתה בעוכרנו כי הצליח לאיזה נבלים להוליך את העם תועה ולהסיר לבו במעט מהרעיון הקדוש הזה. אפם אם לא נאבה להונות את עצמנו, עלינו להודות כי אמנם רחוקים עור אנחנו ממטרתנו מרחק גדול, ולא מסבת האי אחרות, כי אם מסבה אחרת הגדולה עוד ממנה, והיא העבדות.

העבדות אשר דבקה בנו זה שנות מאות, וביחוד ביהודי פולין, השכיחה בנו כל רגש כבור ובמרה אשר פעלה על לב ההמון, פעלה עוד יותר על עשירנו, וכרוב עשר האיש כן גדלה עבדותו. אכן על המון העם לא נוכל להתאונן, ומה גם בארצנו אשר ענים נורא מאד ועליהם לבקש לחם ולא עת להם לחשוב מחשבות להתרומם משפל מצפם. רוב העשירים בקרבנו הנם עבדים נבזים ושפלים מאין כמהם, עבדים אשר מכרו את נפשם לעגל הזהב אלהי עשירי ישראל ברוסיא. והמה בעבדותם הנבזה הסירו את לב רוב העם טבלי לעשות מאומה בשנה העברה. ולא יען כי לא תמכו בידי העם במשען כסף רעה עשו, כי אמנם זאת לא גובל לדרוש מהם כי יתנו לנו את אלהיהם עם חיי רוחם ונשמתם גם יחד, אבל הם המה אשר הסירו את לב העם גם ברבור ובפועל למען תהיה להם זאת לכסות עינים לבל יתנו מאומה. המה פחדו כי אם יתעורר רגש כללי בלב העם, כי אז יהיו נאלצים לתמוך את העם בכספם היקר להם מכל בחלד. ובא האות על זה כי בלם קראו בכתבי עתים יום יום מהעוני הנורא השורר בחוצות בראדי ובלם ראו כי מכל ארצות תבל התעוררו לתמוך בירי הגולים האמללים ומעשירי רוסיא לא התעורר אף אחר כמעט לתת נדבתו למענם. כי על כן התאמצו ומתאמצים עור היום להפריע את העם מבקש לו ארץ אחרת. ואולת ■גדולה עשו אלה אשר דרשו מעשיריגו כי יתנו יד להגולים להושיעם בכספם. כי לוא לא הזכרנו גם את שמם, אז עשה העם לנפשו כאשר הורהו הזמן והגסיו; וידיו עשו תושיה בלי ספק גם מבלי עזרת עגלי מרבק האלה אשי־ רק הפריעום מעשות מאומה. והמון העם אשר לא יחשוב מחשבות הרבה הכה לתשועת העשירים, או למצער כי ילכו העשירים לקנות אדמה וליסד בתי חרשת המעשה באה״ק, ולא הבינו בי מאה אנשים בינונים יוכלו לעשות יותר מעשרה עשירים. ובעיני אין כל ספק, כי לוא ראו עשירנו בי המון העם הולך לאה״ק וידיו עושות תושיה כי אז באו גם המה אחריהם בתקותם למלא גם שמה הוריהם כסף משד עניים באשר ברבות הימים בעזוב המון העם את הארץ, החלו חברת היחפים להתנפל גם עליהם בלי ספק בעוד אשר ער היום עשו שמות רק במשכנות העניים ואליהם לא הגיעה עור הרעה, אבל המון העם — לדאבון לבנו — הוא בגמול עלי אמו, לו דרושה אומנת אשר השאהו בהיקה ולא יאמין כי די אונים לו ללכת ברגליו.

בהתאסף שלוחי איזה קהלות ישראל בבירת ארצנו בחדש אפריל

עמוד 80

1882 להתיעץ במה להושיע את ישראל, שלחו עשירי פעטערסבורג מכתבים לכל הערים הגדולות בארצנו ויבקשו מאת ראשי העם כי ישלחו מלאכים לפעטערסכורג ובתנאי כי יגירו כי אי; חפץ להעם לעזוב את הארץ. מכתבים כאלה הגיעו גם לאדעססא. ובאספת עשירי העיר חרצו לשלוח מלאכים להגיד האמת כי אמנם לב העם כים נגרש ותשוקתו לעזוב את הארץ גדולה מאד. אפם מסבות שונות נשתקע הדבר ואיש לא הלך מאדעססא לעיר הבירה. וכן היה גם בערים אחרות כי על כ; גם השלוחים האחדים אשר השמיעו באמת תשוקת העם באזני האספה היה קולם כקול קורא במדבר לעמת אילי הכסף אשר בלבלו את מוחם ברברי הבל, וישבעו באלה כי אסור לבני

ישראל לאכול דם החזיר........................ למען יצדקו בעיני העמים. כאלו לא

ידעו, כי אף אם נהיה טהורים כמלאכי השרת, גם או ימצאו עלינו תואנות להטבילנו בשחת. ומי אשם בדבר אם לא עשירנו הפאקטורים הנבזים אשר פחדו להגיר האמת להממשלה ? ויפלפלו בהבלים ימים הרבה ואחרי כן שבו לבתיהם, וכל העם אשר חכו כי ירברו מלאכיהם בשמם ויביעו חפצם לפני הממשלה נוחלה אבדה תקותם. והנה יוכל להיות כי רמז להם אחד השרים כי ידברו כן ולא רוחם. אך באופן כזה היה להם לעזוב את האספה כרגע מבלי דבר דבר, או לגשת אל כסא הגבוה מעל גבוה ולהשמיע באוניו חפץ כל העם ואז יכלנו לדעת גורלנו אם לשבט או לחסד. ופאקטור גדול אחד הציע לתת סך רב כסף לטובת היהודים אשר ילכו להתיישב בערבות אזיא התכונה אשר תחת ממשלת ארצנו. ובזה חפץ לעשות נחת רוח לצוררינו אשר הציעו בראשונה את ההצעה היקרה הזאת, כאלו לא ירע כי גם שמה תשיגנו יד הקאצאפים. אחרי אשר הצליח לנו לבנות ערים ולעשות את הארץ לארץ חמדה, ואז גרשונו גם משם ללכת לפנות להם דרך לערבות אפריקא. ויר מי עשתה כל אלה ? הלא יר העבדות והלאקייפטווא. אשר השמידה כל רגש כבוד בנו ואין איש אשר יחוש לכבור הלאם. כי על כן לא נמצאו בנו אנשים אשר רדפו להשיג כבוד מבני עטם בעשותם טוב, אך פאקטורים החפצים כי ידברו בהם בשער בין צוררינו נמצאים בי; עשירינו למכביר. ובאולתם שכחו כי אף אם האחד יהללם, הנה רבבות אלפים לעמתו מחללים אותו ואת כל עמו אף בעד הטוב אשר יעשה להם. בעוד אשר הכבוד אשר נחלו מעמם לא נחשב בעיניהם למאומה. וזה הוא האות היותר נאמן כי רוח הלא מי זרה להם, כי על כן הם זרים לעמם.

פלאים נפלה רוח הלאמי בקרבנו! נפלה נפלה מאד ער כי לא נדע עוד בושת! בכל יום ובכל רגע הננו שומעים שם ישראל מנאץ מפי כל גבל ומרצח ואנחנו מחשים. שנות מאות או אלפים היינו מנגינות שותי שכר ואנחנו חובקים יד בצלחת, ולוא היו הצוענים על מקומנו כי עתה נלאו גם המה שאת חרפה כזאת כל הימים. "עשרה מאתנו יאבו להחליף באירלאנרי אחד" ואנחנו שומעים זאת במנוחה. איש צבא בן כפרי אבר לא יוכל לשרת

עמוד 81

בבית יהודי רופא בצבא "לבל ישחית מדותיו הנעלות" ורופאינו נשארו על משמרתם וישאו חרפתם בדומיה, הכונו, פצעונו, שללו את רכושנו, ענו את נשינו, ויפתחו לפנינו גבולות ארצות המערב ואנחנו שוקטים על שמרינו כאלו לא נעשה עמנו דבר. ואנחנו מלחכים עור עפר רגלי צוררינו. עוד עשירנו עושים חנף למען הכבד בעיני העטים אשר ישביעום חרפה מבכור. ועד מתי יהיה כדבר הזה? מתי יבוא הקץ לצרותנו? אלף ושמונה מאות שנה הננו נעים ונדים כצוענים מבלי מצוא מנוחה, רק יען כי לא עלתה על דעתנו לבקש מקום מנוחה. אבל את אשר לא הבינו אבותנו מה לעשות או יעי כי לא יכלו לעשות לטובת הלאם כלו, אותו נבין אנחנו וגם נוכל להוציא חפצנו לאורה אם רק לא חסר לגו החפץ. אפם החפץ מאין ימצא? — היראים בנו והמה הרוב, יחכו אל העני ורוכב על החמור ולא יאבו לרעת מאומה מרעיון הרוח הלאמי, והעשירים קרים ככפור ושוכבים כעכברא אדינרא, ואה אם יהפך כל בית ישראל כהפוך סדום ועכורה לא יחושו לזה רק אם לא תחסר בטנם. ורוב הנאורים אשר ככר שתו קציר לכל קרשי בית ישראל, ומה גם אלה אשר מנעוריהם לא למדו תורת ישראל ורברי ימיו, המה הלא ישתדלו עוד בכל עז להשכיח שם ישראל אשר נקרא עליהם, כי על מ ימלאו שחוק פיהם על תעודת ישראל*) וישפכו לעג כמים על ספרותנו העתיקה והחדשה, ולא מהם נוכל לקות תשועה לישראל. נשארו לנו אפוא רק איזה יחידים אוהבי עמם באמת, והמה קצרי יד לעשות את אשר תורם רוח בינתם. וכי נשא אל ימים עברו עינינו, אל העת אשר קמו עלינו גוים עריצים היונים — ועם רומא — להשמידנו, אז עמדו גדולי התורה עמורי הי־ת בפרץ, והמה היו לעינים לעמם ברוח בינתם ולא חכו לעני ורוכב על החמור. ודי לנו אס נזכור בשם "המכבים" הכהנים הגדולים

ור׳ עקיבא ותלמידיו........................ והפאטריאטים הגבורים אשר יכנם פלאוויום

הבוגד בעמו, בשם ״פריצים״ — בעוד אשר בימינו יסתפקו רוב מורי הדת רק בהורותם דיני איסור והיתר, ובזה יאמרו לצאת ידי חובת יהודי נאמן לר׳

*) עד כמה נפלה הרוח הלאומי בימנו, וער כטד, נדמינו בעינינו, נראה מזה בי איזה אנשים אשר כל תפארתם הוא בי לא יבינו קרוא בסדר התפלה, וכל השכלתם היא כי ידעו לנוחה מעט בשפת רוסיא, לבשו עזות להוציא מ״ע לבני ישראל בשפת רוסיא, ובלבם ■רמו כי עומדים המד, בראש העם וידברו בשמו. והם המה יביעו עתק וימלאו שחוק פיהם על תעודת העם אשר ישלם להם במיטב כספו ובדמי לבבו מחיר עזותם וישכחו בי לא "רוסים בני דת משה" אנחנו, ובי ידברו אלינו רוסית נביט עליהם רק בעל פקידים רוסים אשר יוכלו להרע לנו בהביאם דבתנו רעה אל הממשלה, והטיב אין אותם. ולדבר אל העם ובשם העם יוכלו רק אלה אשר יכתבו בשפת אבותנו היודעים את העם ומחסוריו, תורתו ודברי ימיו. ולא יהודים קאצאפים אשר תמול המה. ובכל זאת אין איש מתעורר לסתום פיהם למען יאלמו לנצח.

bccvpz link edem

עמוד 82

לתורתו ולעמו. ורק כברק אור מאיר באישון לילה ראינו כי התעורר אחר הרבנים הגדולים הגאון ר׳ שמואל מאהליווער מראדום לעשות מה לטובת כלל העם, אבל צפור אחת לא תעשה קיץ. והגאון הנאור הזה נשאר כמעט בודד במעשיו לדאבון לבנו. ואין כל ספק כי לוא מצא עור חברים עוזרים על ידו בין הרבנים האחרים כי עתה עלתה בידו לעשות גדולות. אחת היא על כן אמרתי, כי על העם עצמו אשר כבר נלאה שאת חרפה בנוים להושיע לנפשו, מבלי חכות על היראים או על הנאורים, ומה נם על העשירים. על העם לקום על רגליו לנסות כחו בלי עזרת זרים. על העם אשר לא רטפש בשרו מנער, ואשר הסכין לשאת כל עמל ותלאה במנוחה, עליו החובה כי יחל לדאוג וגם לעשות לנפשו ולבניו אחריו לבל תרגז הארץ תחת רגליו בכל רגע. ותחת אשר איש איש ידאג ויעמול כל הימים לעשות עשר לבניו אחריו, מבלי אשר ירע כי לא זרים יחמסו נחלתו, הנה עליו לדאוג להם ראשונה להנחילם כבי־ת ארץ ובית למעון. כי הון ברחובות קריה אשר כל יד חומס תשיגנו, לא לבעליו הוא עור, והמון העם אם רק יקום כאיש אחר, אז בכחו לעשות נפלאות. ועל סופרי ישראל החובה לעורר את העם ולבלתי תת לו לנום. וראשית דבר על העם לבחור מקרבו אגשים חכמים וידועים — אבל לא עשירים — מכל ערי ישראל ולשלחם לבירת ממשלתנו לבקש רשיון לצאת מן הארץ בסדר ומשטר, לא בבהלה וחפזו;. והנבחרים יהיו דוקא אלה אשר יבחר העם על פי רוב דעות, לא כאלה אשר בחרו את עצמם מבלי שאול פי איש, או נקראו לבוא מאת עשירי פעטערסבורג. והנבחרים בבואם אל עיר הבירה יחברו תקנות ופראגראממע אשר יגישו אל הממשלה, ואי; כל ספק כי באופן זה לא תתנגד לנו הממשלה, וגם צוררינו הגדולים העומדים בראש הפאנסלאוויזמוס יהיו בעזרנו בכל יכלתם, אחרי אשר זאת היא כל מגמתם כי נצא מ־ הארץ. ובכל עניני המדינה הלא ידם על העליונה כעת. ואם אמנם הנני יודע כי כל עור אשר לא תתח־שנה המהומות, וכל עוד אשר לא יתנו לנו חברת היחפים פקודה נמרצה עור הפעם במקלות וקררומות, לא תמצא יר איש לעורר את אחינו לעשות כדבר הזה. אפם אחרי אשר ברור הדבר כי היחפים לא שכחו עור את היהורים ורכושם, כי על כ; יש תקוה כי סוף כל סוף יקיצו אחינו משנתם ויתנו לב להבי; אחריתם, כאשר עשו אחינו ברומעניען, כי יסדו אגורה גדולה לישוב א״י. ואם אמנם אוי לאותה בושה לקות תשועה מחברת היחפים. אבל כן העם הזה למאז ער היום הזה. גם אז בצאת ישראל מכור הברזל ממצרים לא עזבו את דארץ מרצו; נפשם כל עור אשר לא גרשום המצרים היחפים. וכאשר שלחום מלכי פרם לחרות לא עזבו את הארץ רק מתי מספר יען נעים היה להם להיות עבדי עבדים בארצות אויביהם מהיות בני חורין בארץ אבותיהם. וכן יהיה בלי ספק גם בפעם הזאת. כי אמנם כבר מלאה סאת צרותינו במשך אלפי שנים אשר כבר עברו, ועוד תלאות חרשות

עמוד 83

וגדולות עומדות אחר כתלנו אשר רק אלה אשר עינים להם ולא יראו את האיד הנכון לצלענו אומרים לנו שלום שלום ואין שלום, בעור אשר האיש אשר עיניו בראשו ולא יחפוץ להונות את עצמו, יורה כי עומדים אנחנו כעת על עברי פי פחת לרגלי השאלה הלאמית אשר התעוררה ברב כח בין כל עמי איירופא. ואם לא נתאמץ לקדם את פני הרעה בעוד מועד, תבואנו חלילה שיאת פתאום לא נדע שחרה, ואז נאלץ לנום כפליטי חרב בבהלה וחפזו; עור הפעם כאשר היה בשנות תרמ״א ותרמ״ב. והמונים המונים מאחינו אשר לא ידעו אנה ינוסו לעזרה הביאו עליהם אסון נורא, כאלה אשר נשארו באמעריקא, וכן אלה אשר שבו משם בפחי נפש, והנסיון המר הזה יורה לנו מה לעשות לימים יוצרו לבל נשגה עוד הפעם.

ועתה אליכם צעירי בני ישראל. אליכם בני הדור החדש וביחור תלמידי בתי מדרש לחכמות שונות אשר כפיכם עור י לא נגואלו במסחר וקנין — אשר יקחו לב בעליו עם רוחו וכבודו גם יחד — אליכם אשר כבוד איש בכלל וכבוד עמנו בפרט יקר לכם. עליכם החובה והמצוה להיות כצבא החלוץ לבני ישראל. אתם אשר אין עור עליכם עול אשה ובנים וכל רגשותיכם קי־ושים להיות אנשים מועילים לחברה ולמדינה, עתה הנכם רואים כי תקיא אתכם הארץ אשר הקדשתם לה כל כשרונותיכם ודמי עלומיכם. כי על כן נסו נא להקדיש עתכם ורגשותיכם בער עמכם האמלל השקוע ביון עבדות ותראו כי שמכם ישאר הרות על לוח דברי הימים לבני ישראל לבבוד ולתפארת, זכרו נא כי נפל לכם חבל בנעימים להגיח אבן הפנה ליסוד אושר ישראל. ובלי ספק ימצאו בינינו יחידי סגלה אשר כבוד ישראל ואשרו יקר להם מכספם והמה יתמכו בידכם בכסף ובעצה לתכלית הקרושה הזאת. וכראות כל בית ישראל כי עמלכם לא עלה בתהו, ינהרו אליכם מכל עבר ופנה. ולא יאמר עור עליכם "בנים זרים לעמם ולאמם." כי אם זרע ברך ד,. כי יתברכו בכם כל בית ישראל, ויורו לכם לעולם כל אוהבי כבוד עמם באמת, ובתוכם גם אני הצעיר

ה מ ח ב ר•

שאלה לגולשים

הפיכת הספר לטקסט לא חפה מטעויות המרה.

נשמח לכל עזרה בעדכון ותיקון טעויות ההמרה בעמודים השונים.

השאר תגובה